זה המקום שעולים אליו הפוליטיקאים לפני הבחירות כדי לפגוש את העם; זה הבית של קבוצת בני יהודה, זה המקום שאפשר לאכול בו כמעט הכול, וכן... גם המוזיקה שכבר בכניסה לשוק יוצרת קבלת פנים אותנטית.
שוק התקווה - כבר 90 שנה
חלק מהעסקים כבר הפכו ל"מוסדות" לאורך דורות. סיור בשוק יוצר תחושה של שפע ססגוני. לצד מסע נוסטלגי במנהרת הזמן ועל רקע הלקוחות הקבועים והמזדמנים, האזור גם הפך למוקד של סיורי קולינריה ורכישות של מוצרים לסדנאות אוכל. אומנם הרכב האוכלוסייה בשכונת התקווה השתנה במרוצת השנים ורבים מהתושבים כיום הם נתינים זרים, אבל השוק השוקק שומר על הגחלת.
"עגלוני העגלות": יסחבו לך את הקניות ב-20 שקלים
כבר בתחילת הסיור פגשנו את "עגלוני העגלות" – אנשים מבוגרים המציעים ללקוחות לבצע עבורם את הקניות ולהביא את הסחורה עם עגלות סופר גדולות, היישר לרכב, החונה במרחק של מאות מטרים. ישנם גם "עגלוני עגלות" המעמיסים על העגלה את הסחורה שהלקוחות הביאו ומביאים אותה עד הרכב, תמורת תשלום של כ-20 שקלים.
"העבודה עבור הלקוח נמשכת כחצי שעה ואני לוקח 20 שקל. יש פרנסה בעיקר בימי שישי", מספר מיכאל, שעלה לפני כעשר שנים מאוזבקיסטן. "יש לקוחות קבועים שמכירים אותי. אני מתקרב לגיל 80, אבל צריך להתפרנס. אנחנו 'מוניות התקווה' בסמטאות השוק וברוך השם יש פרנסה".
העמבה שכבשה שווקים מעבר לים
סיור ברחוב הראשי של השוק וסמטאותיו יוצר מפגשים מרתקים עם סוחרים. בסמטה שוקקת, שבין הרחוב הראשי של השוק לרחוב האצ"ל, פועלת מעדנייה ותיקה – מעדני עופר, המתמחה בחמוצים והידועה בעמבה המסורתית שלה, שבשנים האחרונות גם כבשה שווקים מעבר לים.
עופר מספר על לקוחות מכל העדות המגיעים למעדנייה: "פעם היו מגיעים בעיקר יוצאי עיראק, אבל בשנים האחרונות כולם גילו את הקסם של העמבה ומגיעים אנשים גם ממקומות רחוקים. אני דור שלישי, 40 שנים כאן וכבר יש דור רביעי, העמבה והחמוצים שלנו עוברים מדור לדור. אנחנו גם מספקים למסעדות ומשווקים בכל הארץ ובחו"ל".
עופר מציין שדבר אחד נשמר כחוט השני לאורך השנים: "המתכון מעיראק של העמבה והחמוצים לא השתנה", הוא מסביר בגאווה. "הייתה תקופה שהחלטתי שהגיע הזמן לעבוד פחות קשה וליהנות מהשכירות והשכרנו את המקום. אבל ראיתי שהעסק קצת יורד, כי לא היינו כאן והשם שלי בנפילה. היה חשוב לי מאוד לשמור על המוניטין והמסורת המשפחתית. אז החלטתי לחזור לכאן והעסק שוב משגשג ולקוחות חוזרים. כשהתחלתי כאן היינו מוכרים 50 ק"ג חמוצים בשבוע, כיום המפעל כבר הגיע לייצור של שלושה טון בשבוע".
עופר מספר על קושי של לקוחות בשל מצוקת חנייה: "אנשים צריכים לחנות רחוק. אבל ברגע שהרכבת הקלה תתחיל לפעול, יהיה כאן עולם אחר", הוא מציין בתקווה ומסביר בנימה אופטימית גם את סוד הקסם של שוק התקווה: "אנשים רגילים לבוא לכאן לקניות וגם לבילוי והוא שונה משווקים אחרים, רוב האנשים מגיעים לקנות אוכל".
עדיין עוטפים דגים בעיתונים
לא הרחק משם, בחנות ותיקה לממכר דגים טריים וקפואים, בסמיכות לקבב של סלומי ולמעדנייה הוותיקה והשוקקת של אמיגה – עדיין עוטפים את הדגים גם בעיתונים.
אפרים מאפיין שינוי מהותי בעיתונים איתם הוא עוטף לעיתים את הדגים. "פעם היינו קונים את העיתונים שנשארו אחרי יום בחנויות ואבא שלי היה מסדר אותם לעטיפות דגים. כיום מחלקים עיתונים בחינם. יש כל הזמן חדשות באינטרנט ואנשים כבר לא קונים עיתונים כמו פעם".
יוסף מספר על הקשיים בשל עבודות הרכבת הקלה: "הרבה שנים בונים כאן קרוב לשוק וזה פוגע בעבודה, יותר מסובך להגיע לכאן, כי קשה מאוד למצוא חנייה קרובה. אנשים מחנים במרחק של מאות מטרים, מחכה שיפעילו כבר את הרכבת", הוא אומר ממשאלת ליבו.
90 פיתות בטאבון ומאפייה בת 75 שנה
"המאפייה נוסדה לפני 30 שנים. פעם היו מגיעים בעיקר יוצאי בוכרה, אבל בשנים האחרונות מגיעים מכל העדות, גם תיירים ישראלים מכל הארץ. סיורי אוכל מגיעים גם לפה. אנשים אוהבים את הלחם הבוכרי ואת המסורת שלנו. אנחנו גם מספקים לחמים למסעדות בוכריות", הוא מספר ומציג את הייחודיות של המאפייה האותנטית על רקע להבות האש של האפייה בטאבון. "אופים על קירות האבן של הטאבון הגדול כ-90 פיתות ביחד, לכל פיתה יש מקום, המיוחד כאן שהלחם נאפה בתנור אבן. תוך רבע שעה מהבצק שנאפה בחום של 220–230 מעלות נוצר הלחם הבוכרי המסורתי".
לא הרחק משם, פועלת המאפייה העיראקית הוותיקה של נחום. "אנחנו אופים מאפים מסורתיים", מספר נחום, על המאפייה הקטנה שהוקמה לפני כ-75 שנים. "אבא שלי עלה מעיראק בשנת 1951 והביא משם את המתכונים העיראקיים. היום מגיעים לכאן עיראקים וגם לקוחות מכל העדות. כבר יש מיזוג גלויות, אשתי אשכנזייה. אנחנו מקבלים הזמנות גם לאירועים והמאפייה עוברת מדור לדור".
מחנות של 12 מ"ר לאימפריית תבלינים
המסע בשוק ובסמטאות הנושקות אליו, שלעיתים נראה שהזמן בהן עמד מלכת, נמשך בחנות גדולה ובעלת מסורת עשירה – מעדני נעמה – אשר מחנות קטנה התפתחה לרשת של ארבעה סניפים – בשכונת התקווה, ברמת גן, באור יהודה ובמודיעין, לצד מפעל במודיעין המייצר תבלינים משלל טעמים מסורתיים.
"הבנתי שבשירות הציבורי אין מספיק כסף, אז באתי לשוק והתחלתי לעשות כסף. לאט לאט התקדמנו ופתחנו מפעל גדול במודיעין, הכול שם אוטומטי, אורזים מגוון רחב של תבלינים במכונות אוטומטיות. האחים שלי והילדים הצטרפו וברוך השם אנחנו אימפריה בינלאומית".
מחנות תבלינים – מעדני נעמה הפכה לחנות עם שלל מוצרים יבשים נוספים, בהם פיצוחים ושימורים. "הוספנו עוד דברים לתבלינים ועשינו התאמות. אתה לא יכול ללבוש את הבגדים שלבשת פעם, אתה לא יכול לאכול את האוכל של פעם. התפתחנו והקורונה הביאה לזינוק. הגיעו אנשים מכל העדות וקנו הביתה לבשל. הקורונה הפכה רבים לטבחים, כי המסעדות היו סגורות לישיבה ואנשים היו הרבה זמן בבתים".
נעמה מספר כי המפעל עובד עם כ-1,250 בתי עסק בארץ, בהן מסעדות רבות. "רציתי בזמנו לפתוח מפעל בפולין וביקרתי שם, אבל אבא שלי אמר שמישראל לא מוציאים כלום והזכיר לנו שיהודים בעיראק השאירו הכול ועלו לארץ", הוא מסביר. "מגיעים לכאן גם לקוחות שלפני שהם טסים בחזרה לארה"ב, קונים תבלינים. יש לנו מגוון רחב של תבלינים, לכל אחד יש את הטעם שלו".
נעמה הפך את העבודה לדרך חיים. "כיום אני בא לכאן בשביל החוויה, כדי ליהנות מכל רגע. מגיעים לכאן כולם, מכל העדות, מכל הזרמים, מהשפים הכי גדולים עד הטבחים והטבחיות בבית. יש כאן אחדות של עם ישראל", הוא מסביר.
נעמה, שמפליג במנהרת הזמן, מציין שתרבות הקנייה השתנתה במהלך השנים. "אתה לא יכול היום לתת לבן אדם לסחוב משקל כבד מהשוק, כי החנייה רחוקה ויש בסופר את העגלה שמגיעה עד הרכב. אז אצלי באים לעשות 'סל משלים'. אני משלים את הסל קנייה, אני נותן את האקסטרה, את הפינוקים לסוף שבוע, את הדברים היפים", הוא מסביר. "עשינו את ההתאמות שלנו לאנשים ולתרבות הקנייה שהשתנתה".
משיפודים עיראקיים למשקה הפרסי
מסעדת חביב בסמטה אותנטית הפכה למוקד עלייה לרגל של פוליטיקאים, על רקע קירות עטורים בשילוט על ההיסטוריה של המסעדה הוותיקה, שנחשבת לאחד מסמלי השוק לדורותיו.
"יש כאן אוכל עיראקי, שיפודים והכול. תמיד אהבו את האוכל העיראקי. המטבח העיראקי הוא אחד מהטעימים בארץ", מספר דוד חביב. "מגיעים לכאן גם שפים גדולים, לקוחות מכל הארץ, קבוצות מבקרים וקבוצות של סטודיו בישול וסיורי אוכל".
חביב היה רוצה לראות יותר אכיפה מתחשבת של העירייה. "היו מקרים שרכב עמד לרגע, ואז מצלמה צילמה את הרכב והוא קיבל דו"ח. פעם היה בא שוטר ומבקש להמשיך בנסיעה. כיום מצלמים ושולחים את הדו"ח הביתה. זה מרחיק לקוחות, צריכים להתחשב שיש עבודות של הרכבת הקלה ולא להקשות על העסקים". חביב מספר בסיפוק שכבר יש דור המשך למסעדה. "התחלנו מעגלה והגענו למסעדה גדולה והילדים איתי", הוא מסביר.
ממסעדת חביב המשכנו את המסע לחנות קטנה בה מוכרים את המשקה הפרסי פלודה ומלבי. "זה משקה פרסי ממי ורדים, שסבתא שלי הכינה אותו באיראן לפני 50 שנים. היא עלתה לארץ והביאה את המתכון שלה לכאן", מספר הנכד ירין. "יש לנו כאן גם קינוחים ודברים מעניינים. לקוחות מגיעים בשביל המשקה הפרסי". הסבתא, אילנה, כבת 90, ממשיכה להגיע לעסק שבעת שביקרנו בו השתרך תור של לקוחות.
התרנגול, הקובות והסחוג הביתי
"הייתה תקופה בזמנו שלבני יהודה לא הלך. הבאנו שום ושמנו בשערים ולא הלך, הבאנו ראשים של דגים ושמנו בשערים וגם זה לא הלך, גם שברנו קרח והקבוצה המשיכה להפסיד. אז עלה לי הרעיון להביא תרנגול חי ובני יהודה התחילה לנצח, אבל בשנים האחרונות כבר לא נותנים לי להכניס תרנגול למגרש. לפחות הסמל והקמיע נשארו", הוא מספר. "מגיל שש אני בשכונה. כשהייתי ילד, בחורף היו הצפות והעברתי על תלת אופן אנשים מצד לצד ברחוב".
העסק של הקובות נפתח לפני כשבע שנים. בעת שביקרנו במקום, הגיעו שתי נשים מבוגרות מירושלים כדי לקחת קובות הביתה. "אנחנו מגיעות לכאן בכל פעם כדי לקנות קובות לקראת שבת", סיפרה רחלי.
"אנשים אוכלים כאן וגם לוקחים קובה הביתה, מגיעים לכאן מכל הארץ, גם אנשים מהעולם שמבקרים בארץ. אתמול היה לקוח שקנה קובות ולקח לתאילנד".
"השוק הזה החזיר לי את הצבע ללחיים"
בכניסה וביציאה הראשית של השוק מדרך ההגנה-אצ"ל, אנו פוגשים את הסאלוף התימני – מאפים תימניים מסורתיים עם שתייה על רקע מוזיקה תימנית.
התרעות פיקוד העורף