סקר שביצע מכון המחקר רושינק עבור ויצו על תופעת האלימות במשפחה ותפיסות הציבור סביבה, שהגיע לידי "מעריב", מעלה כי 81% מהציבור אינם תופסים אלימות במשפחה כעניין פרטי של בני הזוג שעל הסביבה להימנע מלפגוע בו או להתערב בו. עם זאת, התפיסה שכן מדובר בעניין פרטי חזקה יותר בקרב הקהל הערבי (28%), בעלי הכנסה נמוכה והקהל החרדי. רק 10% מהבגירים בישראל אינם מכירים את תופעת האלימות במשפחה. מחצית מהציבור (50%) מעריכים כי מאז ה-7 באוקטובר התרבו מקרי האלימות בתוך המשפחה.
במצב של חשד כי אישה בסביבה הקרובה (חברה, שכנה, קרובת משפחה, קולגה) חווה אלימות מצד בן הזוג, הרוב המכריע (כ-87%) יגיב באופן אקטיבי: 33% יפנו למשטרה או לשירותי הרווחה, 25% ידברו איתה ויבררו את העניין, 5% יציעו עזרה אישית או יפנו אותה לקבלת עזרה.
שיעורים קטנים יותר ציינו התייעצות עם גורם מומחה (4%), עידוד להגשת תלונה (3%), דיווח לסביבתה (2%) או עידוד לעזוב (2%), כאשר 4% ציינו שלא יעשו כלום.
במצב של ידיעה ודאית על אלימות מצד בן הזוג, 91% ציינו כי ינקטו בגישה אקטיבית: 29% יפנו למשטרה, 21% יפנו לרשויות, 11% ידברו איתה, 8% יציעו עזרה אישית. 3% בלבד ציינו כי לא יעשו כלום. מקרב אותם אנשים שסברו בתחילה כי אלימות במשפחה היא עניין פרטי שעל הסביבה להימנע מלהתערב בו, 16% מעידים כי הנכונות שלהם לפעול בפועל כאשר הם נחשפים לאלימות בסביבתם דווקא התגברה בשנים האחרונות.
הציבור, כך נראה, מיואש מאוזלת ידה של הממשלה היוצאת בנושא. גיבוש ותקצוב תוכנית לאומית למיגור אלימות נגד נשים דורגו במקום השלישי מבין המהלכים החשובים ביותר לקידום מוגנות הנשים (32% מהנשאלים בחרו בכך). תוכנית למניעת אלימות בזוגיות בקרב בני ובנות נוער וצעירים דורגה רק במקום הרביעי (29% בחרו בכך).
"לצד האחריות של המשפחה, החברים, השכנים והעמיתים לעבודה, על המדינה מוטלת אחריות ראשונה במעלה להוביל את המאבק באלימות נגד נשים", מדגישה אסולין, "שלוש שנים של מלחמה ממושכת הביאו להסלמה בתופעה. יש לחזק ולהתאים למציאות המורכבת את תחומי פעילותה של תוכנית לאומית מתוקצבת בראשות ועדה בינשמרדית קיימת, שתיתן מענה מקיף למניעה, להגנה, לטיפול ולשיקום".
"ביטחונן של מאות אלפי נשים וילדים חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות"
בוויצו מדגישים בצל המשבר הפוליטי וחוסר הוודאות באשר להקמת ממשלה חדשה כי הנשים המאוימות לא יכולות להמתין עוד: "המאבק באלימות נגד נשים אינו יכול להישען רק על ערנות הציבור או על פעילותם של ארגוני החברה האזרחית. אלימות נגד נשים היא מגפה, וכמו בכל מגפה, גם כאן נדרשת התגייסות לאומית, עם מדיניות ממשלתית ברורה, יעדים ותקציבים. ביטחונן של מאות אלפי נשים וילדים חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות, בכל יום בשנה, ולא רק אחרי הרצח הבא".
התרעות פיקוד העורף