בשיחות גלויות לב, ההורים מספרים על התקפי החרדה של הילדים שגדלו, ועל הפצעים שמסרבים להרפות. מתוך הכאב הזה, הם מבקשים להעביר מסר אחד מהדהד להורים שנמצאים עכשיו בתחילת הדרך: "תהיו חזקים. המלחמה על הילדים שלכם לא מסתיימת בגזר הדין, היא רק מתחילה".
"היא עדיין מתעוררת מסיוטים"
את המחיר המתמשך של פרשות ההתעללות מתארת גם שלי וקנין, שבתה הייתה פעוטה ב"גן לולי" בפתח תקווה, שנוהל בידי אורנה דוידוביץ' ובתה דניאל לייבוביץ'. ביוני בשנה שעברה נגזרו על דוידוביץ' שמונה שנות מאסר ועל בתה 11 שנות מאסר בפועל. השתיים הורשעו ביותר מ-200 מקרי התעללות ואלימות כלפי פעוטות. הפרשה נחשפה לאחר שאחד ההורים הציב מכשיר הקלטה, ובהמשך אותרו גם תיעודים ממצלמות האבטחה.
"זה מחזיר אותי ממש לימים הראשונים, שבהם פתאום נשבר האמון ואת קולטת לאן שלחת את הילדה שלך", מספרת וקנין. "פתאום כל האסימונים מתחילים ליפול: למה היא לא אוכלת, למה היא מתנהגת ככה. אצלנו הגננת הייתה אומרת שאנחנו הבעיה, שאנחנו מפנקים את הילדים יותר מדי, ושבגן הם אוכלים מאוד יפה ולא מתלכלכים. כשקיבלנו גישה למצלמות, הבנו למה - הם פשוט לא אוכלים".
"המקרה שלנו קרה לפני חמש שנים", היא מספרת, "ואנחנו עדיין בבתי המשפט. אנחנו עדיין חווים את ההשלכות. אני והילדה שלי עדיין מתמודדות עם הנזקים שזה גרם לנו. הילדה שלי הייתה בת שנתיים וחצי כשגילינו את מה שקרה, והיום היא כבר בת שבע וחצי. אחד הדברים שהכי מלווים אותנו עד היום הוא נושא התזונה", מספרת וקנין בגילוי לב, "היא פשוט לא אוכלת".
היא מתארת את רגעי האימה במצלמות, "הגננת הייתה מגיעה עם קערה קטנה וכפית אחת, וכל הילדים היו יושבים על הברכיים. היא הייתה מאכילה אותם כפית אחרי כפית. מי שלא התנהג יפה, היא הייתה מרביצה לו ומדלגת עליו. הבת שלי, כדי שלא ייקחו אוכל מהחברים שלה כשיגיע תורה, הייתה עוברת לצד השני כדי שלא תצטרך לאכול מהאוכל".
"הבת שלי לא הוכנסה לכתב האישום כי נטען שהיא לא קיבלה מכות", היא מספרת, "אבל העובדה שהיא ראתה את כל מה שהתרחש שם לא הספיקה כדי להוכיח התעללות נפשית".
"עד היום היא לא אוכלת כמו שצריך. היא אוכלת רק מאכלים יבשים, כמו אורז ושניצל, ובזה זה מסתכם. היו לה מדדים נמוכים מאוד של ברזל B12 ועוד מדדים תזונתיים נמוכים. עד היום מלווה אותה תזונאית, אנחנו בטיפולים רגשיים - חמש שנים אחרי, היא עדיין מתעוררת מסיוטים בלילה", הוסיפה. "גם מבחינת חרדות והתמודדות עם אנשים זרים, הטראומות ממש נטמעו בה. למרות שהיא הייתה כל כך קטנה כשזה קרה".
לדבריה, "בהתחלה היא קצת דיברה על זה, אבל היום כבר לא. לפני כמה חודשים היא וחברה שהייתה איתה בגן הזכירו את "אורלי המפלצת", אבל מיד אחר כך הן עברו נושא ולא נכנסנו לשיחה על זה. אני לא יודעת מה היא זוכרת, אבל היא לא רוצה להעלות את הדברים, ואני גם לא מרגישה מספיק בטוח לפתוח את זה איתה ולהתמודד עם זה".
הטראומה כאמור, לא עוצרת רק בילדים, "אני רוצה גם לתת תקווה להורים שנמצאים במצב הזה. בתחילת הדרך, גם מערכת היחסים שלי ושל בעלי התפרקה כמעט לחלוטין".
"אני הייתי לגמרי בתוך הסיפור, והייתי בהיריון, זה היה קשה מבחינה רגשית. הייתי בחודש השישי. בעלי אמר שצריך להמשיך הלאה ולהתקדם, ואני לא הייתי מסוגלת. הייתי מרוסקת", היא משתפת, "זה הגיע ממש עד סף פרידה. בסופו של דבר החלטנו ללכת לטיפול זוגי. לא היינו יכולים לצאת מזה בלי עזרה".
הטראומה לדבריה, ממשיכה ללוות אותה, "הבן השני שלי לא הולך לגן בלי מכשיר הקלטה. הייתה פעם סייעת שנתנה סטירה לילדה בצהרון. נלחמתי בעירייה כדי שירחיקו אותה, אבל ההורים האחרים התנגדו לשינוי מפעיל הצהרון. בסופו של דבר המפעיל נשאר. היום, כשאני לא יודעת מי מגיע לצהרון ומי אשת הצוות שנמצאת שם, אני מגיעה בעצמי להוציא את הילד שלי. עברתי מספיק בחיים שלי, ואני לא אצליח לשאת עוד אירוע כזה".
היא מספרת גם על ילדים נוספים, שחלקם סובלים עדיין מתסמינים קשים של פוסט-טראומה: "יש ילדה אחרת שראתה מישהי שהייתה איתנו בגן, ופתאום עלו לה זיכרונות. בסביבות גיל ארבע היא התחילה לספר את כל מה שקרה בגן, למרות שהיא הייתה אז רק בת שנה וחצי".
"אלה דברים הזויים", היא מוסיפה, "אצל רוב הילדים, ממה שאני מכירה, הבעיה המרכזית היא דווקא סביב אוכל. יש ילדים שאוכלים מהר מאוד, מתוך פחד שלא יישאר להם אוכל. יש גם הרבה עם בעיות שינה. ילדים מתעוררים בלילה, ולא תמיד מדובר בסיוטים. לפעמים הם פשוט מתעוררים בסטרס. הייתה לנו גם תקופה שבה הילדים פחדו מרעשים. הייתה ילדה שהייתה דופקת את הראש שלה בקיר כשהייתה מגיעה הביתה. היו דברים מזעזעים", היא משתפת.
"חשוב שאנשים יבינו שזה לא נגמר"
"הילדה שלי כבר בת עשר וחצי", הוסיף. "היא עברה תהליך שיקום מאוד רציני, בליווי שלנו כמובן, שהיה אינטנסיבי מאוד. היום היא נמצאת במקום אחר". אלא שהפרשה החדשה באריאל טלטלה אותו מחדש. "אני משתדל לא לצפות בכתבות שקשורות לנושא. כשאני רואה משהו בטלוויזיה אני אוטומטית מעביר ערוץ או אפילו מכבה אותה".
בשבוע האחרון, הוא מתאר, הקושי כבר החל לפגוע בו גם במהלך היום-יום: "אני מתקשה מאוד לתפקד. החיים שלנו מתנהלים גם ברשתות החברתיות, ואני ממש נעלתי את עצמי. אני משתדל לא להיכנס לרשתות כי זה מטרגר אותי".
"בשבוע האחרון מה שקורה הוא פשוט טירוף", הוא אמר ל"מעריב". "הכול התחיל בשיחת טלפון שקיבלתי מאחד ההורים שם. הוא היה שבור לחלוטין, אדם מפורק. השיחה הזאת ממש טלטלה אותי. מצד שני, אתה לא יכול להתעלם מאדם כזה. בסופו של דבר עשיתי כאן משהו, ואנשים רוצים לשמוע גם את דעתי ולקבל ממני קצת כוחות".
חברה מספר כי גם חשיפה לתיעודים ולתמונות מההליך המשפטי מעוררת אצלו תגובות קשות. "אתמול נתקלתי בפייסבוק בסרטון שבו רואים המולה בבית המשפט, הורים שמתפרקים מכאב. זו סיטואציה שפורסמה ואני מרגיש כאילו אני נמצא שם בעצמי. אני מרגיש את דפיקות הלב המואצות ואת כל התחושות שהרגשתי שם".
אבל הכאב שלו נוגע גם למה שמצפה כעת להורים, "הם חושבים, כמו שגם אני חשבתי, שהכול ייגמר בעוד שבוע, שבועיים, חודש או שנה. אבל זה לא נגמר. החיים של אנשים נעצרים. החיים שלי נעצרו. המשפחה שלי התפרקה תוך כדי התהליך המשפטי. אנשים לא מצליחים להחזיק את המשפחות שלהם. אני ממליץ להורים האלה לנסות לשמור על המשפחה, על הבית ועל הילדים, כי הם עומדים לעבור עינוי דין קשה מאוד. צריך לשים את הדברים על השולחן ולהבין שמדובר במסע ארוך", הוא מבקש להדגיש.
"אמרו לי: יוסי, אתה נלחם בתחנות רוח"
ב-2021 נגזרו על כרמל מעודה תשע וחצי שנות מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי ופיצוי של 400 אלף שקל להורים. מעודה הורשעה בהתעללות ובתקיפת פעוטות בני שלושה חודשים עד שלוש שנים במשפחתון "בייבי לאב" בראש העין. גזר הדין נחשב לתקדים והוביל להחמרה בענישה בפרשות התעללות בגיל הרך.
אלא שחברה מדגיש כי הדרך עד להכרעה הייתה ארוכה וכואבת, "כבר מהשלבים הראשונים פנו אליי משפטנים ועורכי דין מהשורה הראשונה ואמרו לי: 'יוסי, אתה נלחם בתחנות רוח. תן למערכת לעבוד, אתה לא צד בהליך אתה נפגע עבירה'. אמרו לי שאני אהרוס לעצמי את החיים ואת המשפחה, ושבסופו של דבר מי שמחליט הוא הרכב השופטים.
"זה קשה. כל דיון בבית המשפט, כל מה ששומעים מעורכי הדין של הנאשמות, הניסיונות הפתאומיים להאשים אותך כהורה. אלה דברים שיכולים להביא אדם למצב של אי-שפיות", הוא מספר.
לדבריו, הוא הבין כבר בתחילת הדרך שלא יוכל להסתפק בהמתנה להחלטות המערכת. "ידעתי שאם לא אעשה את כל המהלכים שעשיתי, לא נגיע לתוצאה הרצויה. הוצאנו אלפי אנשים לרחובות, חשפנו את תנאי מעצר הבית ואת הצווים של בית המשפט. הלכתי בצורה מאוד קיצונית על הדבר הזה, כי ידעתי שאם לא נילחם, לא יהיה לזה הד תקשורתי".
"בלי מלחמה אי אפשר להשיג כאן תוצאות"
לאחר כשלוש שנים לדבריו, ניסה לפנות לטיפול פסיכולוגי שלא צלח, "הפסיכולוגית אמרה לי שאני צריך להחליט אם אני עוצר את הפעילות כדי לטפל בעצמי. בסופו של דבר לא המשכתי בטיפול. אתה כל הזמן פותח את הפצע ושם עליו מלח. אתה כל הזמן חי את הסיפור וחושב מה הצעד הבא שאתה צריך לעשות כדי שהן ישלמו מחיר".
יחד עם זאת, הוא משוכנע כי זו הדרך היחידה, לאחר שאיבד כל אמון במערכת המשפט: "זה הצליח, וזאת הדרך. גם ההורים האלה יצטרכו לפעול כך. חשוב מאוד שההורים ידעו את זה. הם יצטרכו להילחם, כי בלי מלחמה אי אפשר להשיג כאן תוצאות. את זה אני אומר כאדם שהצליח להביא צדק לילדה שלו".
"כאזרח שהיה צריך להילחם על הצדק עבור הילדה שלו, ולא רק עבור הילדה שלו אלא גם עבור 18 ילדים נוספים, אני מבין שמשהו כאן לא תקין", הוא מוסיף, "אתה צריך להילחם, במקום להיות סמוך ובטוח שיש ראיות חותכות, שיש צילומים ושהכול ברור, אתה מבין שהמערכת לא בהכרח תעשה את העבודה בעצמה".
"המדינה לא הייתה שם"
"השופטים שמעו את טענות הצדדים בשאלה אם יש להפחית את הענישה. אנחנו ביקשנו במסגרת הערעור גם להכיר בילדים שלא נכללו בכתב האישום, משום שלא צריך להוכיח הרבה כדי שיהיה ברור שגם הם נפגעו. וכמובן, ביקשנו שלא לקצר את תקופת המאסר. אנחנו כבר חמש שנים אחרי, ועדיין לא מצליחים להשתחרר מהסיפור הזה. זה הפחד הכי גדול שלנו, שכל השנים האלה וכל הסיוט שעברנו יישכחו, ושיקצרו להן את העונש".
גם בכל הנוגע לסיוע מהמדינה, התשובה שלה חד-משמעית: "כלום. אפס. אני חושבת שהמדינה הייתה צריכה לתת לנו סל טיפולים. אני משלמת עד היום מכיסי על הטיפולים הרגשיים של הבת שלי ועל התזונאית. אף אחד לא משתתף איתי בהוצאות האלה".
וקנין מבקשת להעביר מסר להורים שנמצאים כעת בתחילת הדרך: "אני רוצה להגיד להם שינחם אותם לפחות שהם גילו מה קרה, שהם יכולים לעזור לילדים שלהם להתמודד עם זה, ושהם גם הצילו ילדים אחרים שהיו אמורים להיכנס לגן הזה. הכי חשוב הוא לאפשר לילדים להרגיש בטוחים. לחבק אותם ולנשק אותם, ולא להקשיב לרעשי רקע".
התרעות פיקוד העורף