ביום הבחירות יצאו 93% מתושבי הכפר הבדואי ביר הדאג' שבצפון הנגב אל הקלפי. נשים, קשישים, נכים - עמדו בתור והצביעו למפלגת רע"מ. "רע"מ ביום בהיר", כינו את הנהירה ההמונית לקלפיות מהכפר הקטן ומהמגזר הערבי כולו, מסכנין ועד רהט, מאום אל-פחם ועד הפזורה. שלושה שבועות חלפו מאז הבחירות, וספק אם הציבור היהודי בישראל בשל למהפך הזה. לאורך שנים נלכד הקול הערבי בכיסא הריק, בשורה האחרונה. כל כך התרגלו אליו שם, שרבים מדי חשבו שהוא חלק מהעיצוב, עד שביום בחירות אחד, דרמטי וסוער, התיישבו עליו 19 מנדטים.
בביר הדאג' עסוקים בשאלה אם הם הסימן או החריגה. גם ראשי המפלגות מימין ומשמאל מנסים להבין אם הזינוק של הקול הערבי מבשר על שינוי, או שמדובר בשיא חד-פעמי שלא יחזור על עצמו. "בואי נגיד שהתוצאות הללו הן לכל הפחות הזדמנות היסטורית", קובע פרופ' סמי סמוחה, סוציולוג בעל שם עולמי שחוקר את היחסים בין יהודים לערבים בישראל. "אם הן יהפכו למפנה, זה כבר תלוי בהנהגה. לא מספיק שינוי נסיבות. מישהו צריך לתפוס אותן ולעשות איתן משהו".
"כל התבטאות של ערבי שקשורה למלחמה עם חמאס וחיזבאללה התפרשה אצל היהודים כהזדהות עם האויב, עד כדי כך שהם פחדו להתבטא. ואם כבר העזו להביע את דעתם באוניברסיטה או ברשתות, עשו להם את המוות, פיטרו אותם, איימו עליהם. השתיקו אותם. ככה נראה דיכוי. והייתה גם החרמה של עסקים של ערבים, התבטאויות נגד ערביי ישראל של שרי הממשלה והרס סיטונאי של מבנים לא חוקיים בנגב. בן גביר מתגאה שהרס פי שניים מקודמיו".
"מאז 1980 הוא עוסק ביחסי היהודים והערבים בישראל. "למרות שאנחנו נוהגים לחשוב על שני גושים מרכזיים, בפועל יש בישראל שלושה גושים, ימין, מרכז-שמאל והגוש הערבי", הוא מאפיין. "וההבדלים ביניהם גדולים ומובהקים גם בהשקפת העולם הפוליטית וגם בתפיסה התרבותית והערכית".
"רוב היהודים חושבים שהזהות של ערביי ישראל היא בזיקה למדינה, אבל הערבים הם חלק מהעם הפלסטיני, ככה הם רואים את עצמם, ואני אומר את זה על סמך מחקר, לא כדעה אישית. בגלל שהעם הפלסטיני מוגדר כאויב המדינה בעיני היהודי הממוצע, זה גורם לדילמה, כי מצד אחד הערבים הם אזרחי המדינה שראויים לשוויון ולשותפות, ומצד שני הם נתפסים כבלתי נאמנים בפוטנציה, כלומר חשודים על נאמנותם".
"אבל האמת הרבה פחות הרואית, והפטור הוא כי לא נותנים אמון בנאמנות שלהם, למרות שבפועל מאז קום המדינה ולאורך כל הסכסוכים והמלחמות בין ישראל לארצות ערב, כולל אינתיפאדות ומלחמה מול חמאס וחיזבאללה, ערביי ישראל לא השתתפו ולא התקוממו או התמרדו ולא סייעו לאויב".
"כשאני מסתכל על זה בהשוואה בינלאומית, זה אירוע קטן. במקומות אחרים שיש בהם מצב דומה של חיכוך נהרגים אלפי אנשים, ויש ביזה והרס רכוש בקנה מידה עצום. במהומות שפרצו בין טורקים ויוונים בקפריסין, היו אלפי פליטים משני הצדדים, מאות הרוגים, אלף אנשים נעלמו ועד היום לא יודעים איפה הם. בסרי לנקה המיעוט הטמילי התקומם כתוצאה מדיכוי, וזה הסתיים ב-60 אלף הרוגים טמילים, במספר הרוגים דומה מכוחות הצבא והממשלה ובמלחמת אזרחים. איך אפשר להשוות את זה עם יהודים וערבים בישראל? בישראל אין אלימות בין קבוצות השסע, לא בין דתיים וחילונים, לא בין תומכי שמאל וימין ולא בין ערבים ויהודים. יש אלימות אינדיבידואלית, ספציפית, קרימינלית, לא מעבר לזה".
הסיבה הנוספת, החשובה יותר, היא פחד מסוג אחר לגמרי, שהם יאבדו את היתרונות שיש להם בחיים בישראל: דמוקרטיה, אזרחות, עבודה, זכויות קולקטיביות, והכי חשוב, המדינה מכירה בהם כמיעוט לשוני, דתי ותרבותי ומאפשרת להם חינוך בערבית במימון מלא של המדינה. בשום מדינה מערבית זה לא קיים, רק בישראל. כלומר, אין שום איום על הזהות שלהם, והם מעבירים את התרבות לדור הבא במימון המדינה, פלוס הפריבילגיה של פטור מגיוס ומשירות אזרחי".
"ראש השב"כ זיני לא היה מוכן אפילו להציג חומרי חקירה וראיות לחשדות - לא לפרקליטות ולא לוועדת הבחירות. זו רמה כל כך נמוכה שאני מסרב להתרגש ממנה. וזה קורה כי זה נגמר. ולכן כל מה שנשאר זה לצווח קצת. גם זיני הבין שהוא גמור בשל התנהלותו בפרשה, אז הוא מסתכל קדימה. ברור לו שהוא יעוף, אז הוא מנסה להראות נאמנות לליכוד, אולי יצליח להשתלב שם בעתיד".
"זה פשוט נורא, והתיקון היחיד הוא להקים ממשלה עם הערבים, כי אם לא ישתפו אותם, זה בעצם להגיד להם, אתם לא שייכים וזכות ההצבעה שלכם פורמלית בלבד כי אתם לא יכולים לממש אותה בשותפות בשלטון. זה יביא לקרע, ואת זה הימין רוצה. ולכן לגוש השינוי יש אחריות היסטורית להגיד לעם, נכון, זה נכפה עלינו, אבל בסופו של דבר חבירה לציבור הערבי בישראל זו הדמוקרטיזציה האמיתית והזדמנות לעבור שלב ביחסים ולהוכיח ל-20% מהציבור שהאזרחות שלהם אמיתית".
"חלק אמר שאת כולם, חלק את רובם, ואחרים אמרו שצריך לגרש את חלקם. רק 36% אמרו שלא צריך לגרש את ערביי ישראל מביתם ומולדתם. בפילוח בקרב תומכי ימין האמירה הזו מגיעה ל-85%. אז הנה הסיבה לכך שגוש השינוי מפחד מממשלה בתמיכת הערביות. כי איזנקוט מפחד מהציבור שלו".
"היום גם הוא וגם המשותפת רוצים להיות חלק מהאחריות, אבל היא לא כוללת את עזה אלא את הטרור היהודי בגדה. אני חושב שאין שום ניגוד אינטרסים בין המפלגות הערביות לממשלה בישראל, כי בנושא הזה של מלחמה בטרור היהודי בגדה יש הסכמה חד-משמעית מצד כולם".
"חברי כנסת מהימין יכולים להגיד מה שהם רוצים, אפילו ימחאו להם כפיים. בצד הערבי, מישהו יכול להרשות לעצמו להיות קיצוני? לדבר נגד יהודים? לדבר על הזדהות עם הפלסטינים? אחרי המלחמה, השב"כ יעלה עליו מיד ויאשים אותו בהזדהות עם חמאס. יפטרו אותו מעבודה. יפתחו לו תיקים. ערביי ישראל, בניגוד ליהודים בישראל, לא יכולים להרשות לעצמם להיות קיצוניים".
פרופ' סמוחה נולד למשפחה בת תשע נפשות בבגדאד. לקראת סוף הריונה של אמו פרץ פוגרום הפרהוד ביהודי בגדאד, שבמהלכו נרצחו 179 יהודים. הפורעים ניסו לפרוץ גם לביתו של סמוחה, אך אמו ואחיו הסתתרו במרתף הבית וניצלו. לאביו היה פחות מזל. הוא נתפס ברחוב, נדקר, נפל לצד כמה יהודים שנרצחו והתחזה למת. האירועים הללו דחקו במשפחה לעלות לישראל, והם שצרבו בתודעתו של סמוחה זהות יהודית פגיעה ורגישות להבדלי מוצא.
"על בשרי למדתי כשהגעתי לארץ שכדי להצליח אני צריך לעבוד קשה יותר ולהצטיין כדי לפצות על חולשותיי כעולה, כבן עדה נחותה וכאדם שאינו נשען על תמיכה משפחתית", העיד על עצמו בעבר. "לכן הסתערתי על הלימודים והזנחתי תחומי חיים אחרים. שילמתי על זה מחיר, כי לא פיתחתי צדדים אחרים".
ב-74' התקבל סמוחה כמרצה באוניברסיטת חיפה. עם השנים הפך לאחד מראשי החוקרים של החברה הישראלית ושסעיה הפנימיים. עבודותיו המקיפות והמעמיקות תרמו להבנת תהליכים שעברו על ישראל מראשיתה והתוו דרך להתמודדות עם בעיותיה. ממצאיו במחקרים על חברות שסועות אחרות קנו לו שם עולמי. ב-2008 קיבל את פרס ישראל לסוציולוגיה.
תפיסתו של סמוחה ביקורתית. לטענתו ישראל איננה מדינה מערבית במובנה העמוק, שכן דפוסי התרבות שלה כוללים משפחתיות חזקה, יחס לחוק כאל נורמה גמישה, אי-כיבוד המרחב הפרטי, נימוסים גסים ואובססיה לא לצאת פראייר.
סמוחה טען שגם יחסי הדת והמדינה בישראל אינם מערביים מכיוון שבניגוד למדינות המערב, הדת בישראל שזורה בחיים הציבוריים, יש כפייה דתית במרחב הציבורי בדומה למדינות מוסלמיות, והרבנים הם בעלי הסמכות לקבוע מיהו יהודי והם גם מעורבים ומשפיעים על החלטות מדיניות ופוליטיות. "גם הדמוקרטיה בישראל איננה ליברלית", הוא אומר. "היא לא יכולה להיות כזו, כי ליברליזם מבוסס על שוויון מלא בין בני אדם והציונות בישראל של היום משמעותה שמדינת ישראל שייכת ליהודים בלבד".
"מבחינת החרדים, המשמעות האמיתית של ציונות היא שהכוח במדינה יהיה בידי יהודים בלבד, בבעלותם ובשליטתם המוחלטת. הרבנות, לעומת הציבור הרחב, שוללת את אופייה היהודי החילוני של המדינה ואת זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית חילונית. הרבנים מפרשים זאת על פי ההלכה, למרות שהציונות הדתית מפרשת את אותה ההלכה בדיוק בכיוון ההפוך. אז החרדים נלחמים וימשיכו להילחם על זכותם הערכית וההלכתית כפי שהיא נתפסת בעיניהם ללמוד תורה. מבחינתם זו הדרך הטובה ביותר לשרת את המדינה".
"אם הייתה פוליטיקה ישראלית של שני גושים יהודיים בלבד, הימין היה מצליח להשיג את השלטון בכל פעם מחדש. הבחירות הפעם הוכיחו שהערבים במדינת ישראל הם חלק מהפוליטיקה, ושהפוליטיקה היא לא רק יהודית. בגלל שהגוש הימני לא יכול להשתמש בערביי ישראל להקמת ממשלה, הוא עושה את הדבר היחיד שנותר בידו ויוצא נגדם בצורה מוחלטת. מצד שני, המפלגות הערביות הבינו את תפקידן החדש במרחב הפוליטי. והן גם אומרות את זה בפה מלא: התפקיד ההיסטורי שלנו הוא לחסום ממשלות ימין".
"החרדים עדיין עם הימין. הבסיס של גוש הימין הוא מזרחים, דתיים לאומיים וחרדים. לגוש השני יש את האשכנזים, החילונים הוותיקים וגם מזרחים במספר לא מבוטל. בעתיד כל גוש ינסה למשוך לכיוונו, רק שהגוש השני ישנה מעתה ואילך את הנחיתות המספרית שלו מול גוש הימין, כי מערכת הבחירות הנוכחית הבהירה לו שהוא יוכל להשתמש בערבים".
התרעות פיקוד העורף