דליה שלנו: ביישוב תקוע נפרדים מהנרצחת בפיגוע הדקירה

משפחת למקוס עלתה מדרום אפריקה לפני 30 שנה. אף שההורים של דליה, נחום וברנדה, חיו רוב חייהם בארץ, את המבטא לא הקהה הזמן. הם עברו ליישוב תקוע מאפרת, ה"עיר הגדולה" של גוש עציון, קילומטרים ספורים ממקום הירצחה של דליה.

למחרת חזרה דליה למקום הפיגוע עם אמה ועם פסיכולוג, ובכך נלחמה וניצחה את הפחד שהיה יכול לשתק אותה, כפי ששיתק את חברתה שלא עשתה כמותה ועד היום אינה נוסעת בתחבורה ציבורית, שלא לדבר על טרמפים. דליה למדה ריפוי בעיסוק בשלוחה של אוניברסיטת חיפה בבני ברק, ועסקה במקצוע שרכשה בקריית גת ובגן בירושלים.

האב, נחום, הוא חולה לב שעובד כאחראי מד"א בירושלים ונהג אמבולנס ביישוב, אז שלחו אמבולנס עם החברים שלו כדי להודיע לו. "התקשרנו לעבודה שלו וביקשנו מהעובדים שלא ידליקו רדיו, כי הדיווחים ידליקו לו נורות אדומות". גם לאחות הבכורה ההודעה הגיעה בליווי השגחה רפואית, כדי שלא לפגוע בהריון שלה.

אולי משום שהמוות כל כך בלתי נתפס, אולי בשביל להיפרד כראוי, היה לבני המשפחה חשוב לראות את דליה בפעם האחרונה עוד באותו הערב, זאת בניגוד להמלצת המשטרה והפסיכולוגים שליוו את המשפחה, שדאגו שמראה של נרצחת מפיגוע עלול לזעזע אותם ולפגוע בהם באופן עמוק.

"היא נראתה שלווה", מספרת מיכל. "זה כל כך לא הגיוני. חשבתי שמה שיישאר יהיו סימני בעתה של רגעיה האחרונים, אבל לא. היא הייתה שלווה ויפה, כמו בתמונה". בדרך חזרה הביתה עברו במקום הפיגוע. "הכל היה שבור והרוס. שישה עמודי בטון, שהמחבל פגע בהם אחרי שהוא דרס את דליה, נשברו או נעקרו מהמקום. כשראינו את זה ואת כמויות החול שכיסו את הדם שלה, הבנו שלא היה לה סיכוי".

"אברהם בוחר בחברון, המקום שממנו יצא המחבל בן העוולה שרצח אותך. הוא רצח אותך מכיוון שהיית יהודייה שחיה בארץ ישראל, בהרי יהודה, ממשיכה את דרכה של שרה אמנו. הוא רצח אותך כי הוא ידע את האמת: המקום שבו הוא גר שייך לנו. דבר אחד הוא לא הבין, הוא לא יצליח לשבור אותנו.

"דליה, בקבורתך פה באדמת הרי יהודה את מחברת את כולנו לאדמת הקודש הזאת. זכית למות על קידוש ה' ועל קידוש הארץ. את עולה למעלה להצטרף לאמותינו הקדושות, ולבקש מהקדוש ברוך הוא שימגר את אויבינו מהארץ ויבנה במהרה את בית מקדשנו. זאת תהיה נחמתנו".

מיכל רואה את הנסיעה בטרמפים כדרך חיים יהודית שבה כל אחד עוזר לשני. אם תרצו, ערבות הדדית בדרכים. אבל היא מדגישה שתי נקודות: דליה עמדה בתחנת אוטובוס המשמשת גם כטרמפיאדה. המפגע לא שאל אותה אם היא מחכה לאוטובוס או לטרמפ לפני שדרס אותה, כך שנושא הטרמפים לא רלוונטי לרצח הנורא הזה. עניין אחר הוא חוסר הברירה. "אם יהיה פתרון אחר לתחבורה באזור, אני אהיה הראשונה שאקפוץ עליו", היא מצהירה.

גם כשהספידה את אחותה מוקדם יותר השבוע, התייחסה מיכל לשאלת הטרמפים. היא סיפרה על השיחה שהייתה להן לאחר הפיגוע הראשון. "שאלתי אותה איך היא מעיזה להמשיך לנסוע בטרמפים, ודליה ענתה לי, 'נראה לך שאני אתן להם לנצח אותי?'". מיכל הוסיפה ואמרה שהמקום שבו אחותה נרצחה הוא לא העניין, שגם רוצחים יהודים שמחכים לרכבת בירושלים ולאוטובוס בתל אביב. "היום, אחרי שדקרו אותך ולא הצלחת להינצל אני רוצה לצרוח. לצרוח לאבא, לצרוח לאמא, לשושנה, לאליעזר, לצרוח למרים, לצרוח לחגי, לצרוח לאומה שלי, לאומה כולה ובעיקר לעצמי: אל תפסיקו לנסוע בטרמפים. אל תתנו להם את התענוג הזה. אל תעצרו את החיים שלכם".

"החיים מסוכנים", אומר נחום. "גם הפועלים הערבים בתקוע יכולים לרצוח אחד מאיתנו, אז מה? נמנע כניסה של עבודה ערבית? זה ייקר את הבנייה כאן לרמה כזאת שהרבה אנשים לא יוכלו להרשות לעצמם לקנות בתקוע בתים, ואנחנו רוצים לגדול ולהתרחב ולהגיע עד לירושלים".

"אתגעגע לדליה בדברים הקטנים, היומיומיים", אומרת מרים, אחותה הקטנה. "השיחות שלנו כל יום כשחזרנו הביתה, הסיכום של מה שעברנו באותו יום. זה יחסר לי".

"אתגעגע לדליה בכל שמחה משפחתית, בכל חתונה, בר מצווה ולידה", אומר נחום. "אתגעגע אליה בבישולים לשבת, סתם לשבת ולדבר עם אבא ואמא. למשפחה שהיינו איתה. אנחנו לא יודעים את דרכו של ה'. זה גדול מאיתנו. היה לי את הפרח הכי יפה ברחוב, וה' קטף אותו ושם אותו לידו. ככה אני רואה את זה. אני לא כועס על אף אחד. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

עוטפים את הקערה בניילון נצמד ומעבירים אותה למקרר ל-4 שעות, עד שהתערובת מתקשה. מגלגלים כדורים בקוטר 4 ס"מ. טובלים כל כדור בסוכר ואח"כ באבקת סוכר.

מסדרים בתבנית באופן מרווח ואופים במשך 7-8 דקות בטמפרטורה של 190 מעלות.