ולרי יקירתי,
ואני יודעת: הכאב – הו הכאב החד והדוקר כמו סכין או כמו נפץ שמאיים למוטט וחונק בגרון. ברגעים האלה – כך אני זוכרת, כך תספר לך כל אלמנה שאיבדה את יקירה במלחמות, במבצעים ובפעולות האיבה – החיים נראים רק בשחור, בלי גוונים של צבע, בלי אור ובלי טעם. ברגעים האלה הרצון הראשוני הוא רק לשקוע ולא להתעורר לעוד יום חדש, כי אין כוח להשכים אל עוד יום מטלטל.
אין כוחות, ויש כאב שחונק ולופת. אבל את מוכרחה לאזור כוחות, ולרי היקרה. לאזור כוחות למען האוצר שפיליפ השאיר לך, בידייך. למען הילדים. ואני יודעת: ברגע הזה קשה לראות את האור, אבל הילדים הם קרן האור, והם יאירו לך את הדרך באור גדול. הם יאירו את הזיכרונות שפיליפ הותיר לך.
לאט לאט, ולרי. אנחנו, שעברנו את מה שעובר עלייך, מושיטות לך יד חמה וחיבוק גדול. אנחנו מעגל שהתלכד דווקא בעקבות האובדן. אנחנו משפחה שאף אחת מאיתנו לא ביקשה להיות חלק ממנה, אבל למדנו שרק אלמנה מבינה לליבה של אלמנה. אני וחברותיי נלווה אותך.
אני בטוחה שכולם בישראל שולחים לך, יחד איתי, חיבוק של ניחומים ואהבה גדולה.
התרעות פיקוד העורף