מסתבר שעשרות פניות של הוריי בכלל לא קיבלו תשובה שלילית או חיובית - פשוט לא התייחסו לפניות. אין לי עניין לנתח ולנסות להסביר יחס שמקבל עולה חדש שאין לא את השפה הנחוצה והכריזמה הישראלית בכל הקשור ב'סמול טוק' מול רשויות שמהן צריך לקבל שירות, להוריי לא היו תכונות אלו.
אבל הם גם לא ויתרו, ללא ההתמדה והנחישות של הוריי לבטח כל זה היה נשאר כחלום, חלום מר ורחוק. כל ניסיונותיהם אל מול הרשויות נשארו עקרות, אחיי הבוגרים יותר שראו כי אין התפתחות ייחלו לעזור יותר להוריי בכל הקשר לרשיות ולפניות לבקש את אחי. בתקופה זו כולנו ידענו שמטרתנו היא להביא את עלמנך. לא ארחיב איך אטימות הרשויות וחוסר ההתקדמות השפיעה על התא המשפחתי בכל התקופה הזו.
באותם ימים הייתי "ילד" ומשפחתי רצתה שאתרכז ושאשקיע בלימודים. תמיד דאגתי להתעדכן ולהציץ במכתבים ובפניות כדי להבין טוב יותר. האקטיבות שלי החלה כשהייתי בצבא, הייתי מעורב יותר והתלוויתי להוריי בעניין העלאת אחי, בעיקר למשרד הפנים. כמו "פינג-פונג" היו מעבירים אותנו ממשרד למשרד. פתאום הבנתי כמה קשה כל התהליך הזה, כמה פרוצדורות צריך לעבור, כמה פקידים ופקידות שלא נותנות מענה יש,מ כמה בקשות יישארו יתומות. בעיקר לא הבנתי למה.
ככל שהתחברתי לחבריי בשירות הצבאי, כך נחשפתי וסיפרתי להם על אחי עלמנך ובכלל, בזמן השירות שלי ניסיתי להתרכז בפעילות מבצעיות ובאימונים. למרות הקושי הצלחתי להפריד בין שני הנושאים, אך לא לזמן רב. כידוע לכם בצבא פוגשים מגוון רחב של חיילים שחלקם אף נשארים חברים לחיים.
אני שמח בחלקי שנפלה לי הזכות להכיר ולהתחבר לטובי בניה של ישראל ועליהם נאמר "מלח הארץ". אם נרצה או לא גורלנו נקשר באירועים של נשכח לעולם. לא ארחיב בעיניין שרותי בצה"ל, זה קשה לי.
הגעתי למשכן הכנסת והתחלתי לראות את האור בקצה המנהרה, חבריי תמיד דאגו להזכיר לי לא למהר לשמוח עד שאחי לא נוחת בנתב"ג.
לראשונה מאז שהגעתי ארצה, טסתי חזרה לאתיופיה כדי לפגוש את אחי, ההתרגשות הייתה כפולה קודם כל אני סוף סוף פוגש את אחי אותו לא ראיתי שנים על גבי שנים ושנית אני אפגוש את אתיופיה הקסומה.
נחתתתי באדיס אבבה ופתאום המתנה של שנים התקצרה לכמה רגעים קטנים, רגעים של אושר ושמחה. מבט אל מול מבט עומד מול אחי הנרגש שלחמתי עבורו, צולל לתוך עיניו הגדולות והעמוקות שמדברות ומספרות, מקבץ את אצבעותי לאגרוף ומנחית לו אחת לחזה, כמו שמקבלים בצבא, כיאה למאמץ או כברת דרך, ומשם מסתער בחיבוקים עזים. אחר כך השלמת פערים, על אתיופיה אספר בהזדמנות.
אחרי מאבק עיקש קיבלתי את הבשורות המשמחות ואישורם של משרד הפנים והקליטה ועל זה אני מודה. המאבק הפרטי שלי הפך למאבקם של רבים אחרים, הוא חצה מגוון רחב של מגזרים וצבעים, תמכו בי והזדהו איתי אנשים שלא הכרתי ובעיקר הכרתי את הישראלי היפה.
אני רוצה להודות לכולכם על התמיכה והאכפתיות, הייתי רוצה לחבק כל אחד מכם, לא אציין שמות כי אתם רבים וחוששני שאולי אשכח את אחד היקרים מכם. שולח לכם את הערכתי ואהבתי היישר מאתיופיה ואודה לכם באופן אישי כנפגש. תודה מיוחדת להוריי שהבעירו בנו נחישות והתמדה.
לסיום אבקש ממשלת ישראל ומשרי הקליטה והעלייה לסיים את הקרע שנוצר במשפחות ולפעול להעלאת שארית יהודי אתיופיה בצורה מכובדת ולהביאם לארץ אבותינו.
אוהב ומעריך, צ'אלצ'או.
התרעות פיקוד העורף