זה קרה ב־7 ביולי 1976. ביום הזה גשר מעריב מורק וצוחצח לקראת חנוכתו החגיגית. רגע לפני שיסתערו עליו מאות נהגים עם כלי רכבם לנסיעה מעל דרך פתח תקווה, כפי שנקראה אז דרך בגין, הונח עליו שולחן עם מפה לבנה, ואליו הסבו ארבעת ה"מחותנים" של השמחה – שר התחבורה גד יעקבי, ראש העיר תל אביב־יפו שלמה (ציץ') להט, סגנו דוד שיפמן, שהיה יו"ר מועצת המנהלים של חברת "נתיבי איילון", מקימת הגשר, ומנכ"ל החברה, אל"מ (מיל') ישראל גרנית.
מה חשת באותו מעמד? - אני שואל על סף פיצוץ הגשר את גרנית, היחיד מהארבעה שנותר בחיים. "כמי שהיה אחראי על כל העניין וטרוד בהמון סידורים במקום, כמעט לא נותר לי זמן לרגשות", משיב גרנית בביתו ברמת השרון. "הייתה לי תחושת סיפוק של 'עשינו את זה', שהשתלבה באופוריה שאחזה את כולם עם שחרור חטופי אנטבה שלושה ימים קודם לכן. קצת יותר מאוחר התקבל השם 'גשר הנשרים', להנצחת הלוחמים ששחררו את בני הערובה, כפי שהציע שיפמן. אבל בפי העם הגשר נקרא עד היום גשר מעריב, בדומה לצומת שמתחתיו".
"מלכתחילה לא חשבנו שהגשר הוא פתרון לדורות", מעיד גרנית לעומת דמעות התנין הניגרות מעיני אי אלה מ"מעריצי" הגשר. "למעשה, הוא היה חלק מתוכנית להסדרת המרקם התחבורתי במרחב תל אביב רבתי של חברת 'נתיבי איילון', שהוקמה ב־70' פיפטי־פיפטי על ידי הממשלה והעירייה. התוכנית הייתה מעין פרויקט גמר של עשרה בוגרי לימודי הנדסה בטכניון, שנשלחו לשנת לימודי תחבורה באוניברסיטת שיקגו. תרגיל הסיכום היה עיצוב תוכנית אב לתחבורה במטרופולין תל אביב. העשרה היוו את הגרעין המקצועי של חברת 'נתיבי איילון'".
"כמהנדס (תעשייה וניהול – יב"א), בוגר הטכניון, הגעתי אל תוכנית מוכנה", מספר גרנית, שבאביב 75' קיבל על עצמו להוציאה אל הפועל. "חברי, גד יעקבי, שראה אותי מסתובב אחוז זעם על כל מה שקרה במלחמת יום כיפור, ובראש ובראשונה בעקבות נפילתו בגולן של בננו הבכור, מיכה, קרא לי מתפקיד ראש אגף הארגון במפלגת העבודה, שמילאתי, לשמש כמנכ"ל חברת 'נתיבי איילון'".
הקמת גשר מעריב הייתה מגולות הכותרת של תקופת הניהול הקצרה של גרנית בחברת הנתיבים. לדבריו, הגשר התבסס על פטנט טכנולוגי גאוני, כעדותו, של חיבור בטון ופלדה, כפי שהמציא באגון, מהנדס יהודי־בלגי. "בהתאם לפטנט שלו, הגשר תוכנן כך שעם המחברים החכמים שנעשו בו, ניתן יהיה לפרק אותו בבוא העת", מעיד גרנית.
הגאווה, זה מה שנשאר. גרנית ניהל את "נתיבי איילון" פחות משנתיים וכבר בסוף 76' החזיר את המפתחות, לקראת בחירות 77'. "הזעם בעקבות המלחמה, שפעפע כאמור בעורקי, כיוון אותי אל הפוליטיקה", הוא נזכר. "זה חייב אותי להתפטר מהתפקיד הניהולי שמילאתי ובמהלכו הושלמה הקמת נתיבי איילון".
"מה שקרה לי במשמר העמק חזר על עצמו בכל המלחמות שהתחוללו לאחר מכן", מעיד גרנית. "המ"כ שלידי, אריק נחמקין, לימים שר החקלאות, נפצע ברגלו. לאחר שפיניתי אותו מהשטח, קיבלתי את הכיתה שלו לפיקודי, בנוסף לכיתה שלי. מאז התסריט הזה חזר אצלי שוב ושוב, בשעה שתפקיד המפקד סילק ממני כל תחושה של פחד".
"היית צריך לראות איך נראינו שם", מוסיף גרנית. "יצאנו למערכה חמושים ברובים בריטיים מיושנים, כשעלינו בנדולרות מבד ובהן 50 כדור, בכובעי גרב על הראש, בלי קסדות ובבגדים שהבאנו מהבית. זה היה הצבא; תנועת נוער מזורגגת".
בהמשך מלחמת העצמאות עבר גרנית קורס מפקדי מחלקות ולחם כמפקד מחלקת ג'יפים בגדוד התשיעי של חטיבת הנגב. כשהופנתה אל המ"מים השאלה מי מהם מוכן להתנדב ליחידת פשיטה ממונעת, שתילחם בעורף קווי האויב המצרי, כרגיל הונפה אל על אצבעו של גרנית. "את כל הנגב חרשנו בג'יפים ולחמנו היכן שרק אפשר היה", הוא מסכם.
אנחנו קופצים עם גרנית ל־54', כשפיקד על המבצע המודיעיני "שנונית". "שליט מצרים, נאצר, סגר את מצרי טיראן והופסק השיט לאילת", הוא משחזר. "לקראת כיבוש מצרי טיראן, לשם פתיחתם, מה שהתרחש כעבור שנתיים, נשלחתי לשם כקצין מודיעין בסירה עם שישה לוחמים מחיל הים. מוסווים כדייגים, יצאנו לבדוק את החופים שם. סערה העלתה את הסירה שלנו על שרטון. עד שחילצו אותנו 'פייפרים', הקמנו ל־36 שעות 'התנחלות' בחוף הסעודי".
ב־56', לאחר השתלמות בצרפת, קיבל גרנית את הפיקוד על גדוד טנקי AMX־13 ולחם במבצע סיני. "לעומת אחד חסר ניסיון וערך, כביכול, כמו הרמטכ"ל משה דיין, שלקח לו שנה להכין את המלחמה ההיא, הגיבורים של העת החדשה קפצו למלחמות תוך 24 שעות, הן בלבנון השנייה, הן בצוק איתן, וכזאת צורה הייתה למלחמות שלהם", הוא אומר בנימה אירונית.
במלחמת ששת הימים הוא פיקד על כוח עצמאי שזכה לכינוי "כוח גרנית": "הגעתי למלחמה הזאת כראש מה"ד אימונים לצד ראש מחלקה ההדרכה, אריאל שרון, שהיה לו מינוי חירום של מפקד אוגדה. 'ישראל, תהיה המנהל!', הוא אמר וברח, הופ איננו. שתהיה מלחמה ואני אשאר במטכ"ל במקומו? – לא בא בחשבון! באתי לטליק (אלוף ישראל טל) ואמרתי שאני יוצא למלחמה אפילו כנהג ג'יפ. 'לך תגמור עם עזר', הוא שלח אותי לראש אג"ם, עזר ויצמן. באתי לעזר ואמרתי לו שסיכמתי עם טליק שאני יורד לאוגדה. 'ברח מפה לפני שאתחרט', הוא אמר לי".
גרנית "ברח" וכדי לקצר עניין, נספר שהוא הגיע עם הכוח שלו עד גדות הסואץ, שם כבש את קנטרה. בדרך "סיפח" אליו את לוחמי חטיבת הצנחנים לאחר שמפקדם, רפאל איתן, נפצע קשה בראשו – ופיקד גם עליהם.
כשתמה המלחמה, פיקד על בית הספר לקצינים, שאותו העביר מסירקין למצפה רמון בעקבות שיחה עם ה"שכן" בן־גוריון. גרנית תוהה איך לאחר כמעט 50 שנה עדיין לא הושלמה הקמת עיר הבה"דים שם. "ככה זה היום", הוא מעיר בציניות. "אם היו מתחילים כעת להקים את המוביל הארצי, זה היה לוקח 100 שנה".
גרנית התבדה. במלחמת יום כיפור חזרה אצלו ההיסטוריה על עצמה והוא דהר בראש "כוח גרנית 2", חלק מהאוגדה של אלוף אלברט מנדלר, שנפל, לעבר המיתלה מול הדיוויזיה השלישית של הארמיה המצרית. מהקרבות הגיח אל הפוליטיקה ואל הגשר. "שגיתי כשהאמנתי ביגאל ידין", אומר גרנית, שאקורד הסיום בדשדוש שלו בפוליטיקה היה בתל"ם, הפיאסקו האחרון של חברו, משה דיין.
"בזבזתי את הזמן שלי", גרנית, שנעלם מאז מהעין הציבורית, עורך חשבון נפש. "בהמשך לא השארתי טביעת אצבעות בשום דבר חשוב. הרגשתי שעשיתי שורה של משגים ואמרתי לעצמי – 'עצור!', לאחר המירוץ המטורף שרצתי שנים ללא מטרות מוגדרות וללא שיקול דעת ראוי".
גרנית המאוכזב נכנס לעסקי בנייה, שאיתם עבר לדרום אפריקה למשך תריסר שנים. היום הוא גמלאי חסר מנוח. יומיים בשבוע הוא עובד במועצה לשימור אתרים לאחר שהוא, כאמור המהנדס, בוגר הטכניון, למד לתואר שני בגיאוגרפיה "עם סטודנטיות בשליש גילי". בימים אלה יוצא ספר שלו, הנוגע לתש"ח. והאוטוביוגרפיה? – "היא יכולה לחכות".
התרעות פיקוד העורף