חשוב לחברות לזכור את הלל כפי שהייתה באמת, ולא להפוך אותה למלאך מושלם, כמו שקורה לפעמים למי שאינם איתנו עוד. חשוב להן לזכור אותה על מגרעותיה וחסרונותיה, כך הן אומרות, כי כך היא תישאר חיה בלבן. אבל לאורך כל השיחה הן לא מצליחות להיזכר ולו במגרעה אחת. "תמיד חשבתי שהמשפט 'אלוהים לוקח רק את הטובים' זה סתם משפט, כאילו לצאת ידי חובה. אבל באמת לקחו לנו את הטוב ביותר", אומרת מור בכאב. "היא הייתה ילדה שלא פגעה באף אחד, סלחנית ועדינה. הילדה המושלמת. כנראה בגלל זה הקב"ה רצה אותה לידו".
"לאבד חברה זה לא פשוט", מוסיפה אילה, "אבל אני מאמינה שהיא בגן עדן ושהיא שמחה. אני חושבת שהיא במקום טוב".
הלל אהבה את ארץ ישראל והייתה קשורה אליה, מספרות החברות שלה, והקשר הזה התבטא באופנים רבים. אם, למשל, הייתה רואה לכלוך על הרצפה, היא מיד הייתה רצה ומרימה אותו כדי שארץ ישראל תהיה נקייה. בחייה זה נראה כמו עוד מעשה תמים של בת 13, אבל עכשיו הוא משפיע במעגלים הולכים וגדלים יותר ויותר. בהמשך נזכרות החברות איך הלל, שאהבה בעלי חיים וחלמה להיות וטרינרית, ויתרה על החלום לאחר שאמרו לה שייתכן שתיאלץ ללמוד את המקצוע בחו"ל. היא ויתרה על החלום ובלבד שלא תצא מהארץ שאותה אהבה כל כך.
"אני לא מפחדת למות", פוסקת נעמה. "אני לא יודעת אם אמות ואיך יהיה המוות שלי, אני הרבה יותר מפחדת לאבד מישהו קרוב". אזכור האובדן של מישהו קרוב מחזיר את הבנות לאבל הפרטי שלהן. "אני הכי מתגעגעת לראות אותה", אומרת היכל. "לנוכחות שלה, לכל דבר שקשור אליה".
אחד מקטעי הריקוד בלהקה מורכב מקטעים אישיים שכל אחת מהבנות המציאה. "אנחנו רוצות לקחת את הריקוד של הלל ולהעצים אותו", אומרת אילה. "אנחנו רוצות להמשיך לרקוד אותה, את התנועות שלה, את הרוח שלה. כך היא תמיד תהיה שם במחשבה ובלב שלנו".
התרעות פיקוד העורף