על העבריינים של ימים אלה הוסיף אלפרון: "מלא מלא חמומי מוח. כל אחד רוצה לתפוס שם. כל אחד, 'אני התעסקתי עם ההוא, אני רבתי עם זה'. סולחות, ישיבות, הם אוהבים את הרעש הזה. אין כבר כבוד, מזמן כבר אין כבוד. לא יודע, אנשים פחדנים. הם פוחדים לבוא לבן אדם ולהגיד לו פנים אל פנים, יש לי איתך בעיה. יש להם מלא כסף, מלא מלא כסף לעבריינים האלה, ומה זה בשבילם להוציא 10, 20, 30 אלף דולר? (על חיסולים)".
"אף אחד לא חושב על זה באותו רגע. הוא יודע, 'אני מבצע את זה, אני אעשה את זה מתוכנן, אני אתכנן, אני אצא מזה נקי, שלום להתראות'. ידאג לו לאליבי, ידאג לו למשהו".
זלמן אלפרון דיבר גם על חיסול אחיו יעקב: "הייתי אצל עורך הדין שלי, כשהתחיל לקבל טלפונים וסמסים. הבנתי איפה זה היה, עליתי על האופנוע והגעתי עד לשם. הבנתי שמשהו קרה לאחי אבל אני שמח שלא התקרבתי יותר מדי". כשנשאל אם הוא יודע מי חיסל את אחיו אמר: "יש לנו באוויר כל מיני, אבל איך אני יכול להגיד? אנחנו לא רוצים להתעסק עם זה, אנחנו משאירים את זה למשטרה. אני גם כן מפחד על החופש שלי, יש לי שבעה ילדים, אני לא יכול לעשות צחוק מעצמי ולרוץ היום אחרי חארות. מחר יבוא חרא אחר. יש פחדנים מוגי לב".
אלפרון גם השווה בין תנאי הכלא של פעם והיום: "אני הייתי אסיר בשנות ה-70 וה-80, היו עושים קידוש ביחד, אוכלים יחד, יושבים יחד. לא היה את כל התככים האלה, לא היה את כל הכנופיות האלה. היו עושים ספורט ביחד. לא היה מה שיש היום, היום המשטרה שולטת בשירות בתי הסוהר. הם מתייחסים לאסירים כמו כלבים. שעה ביום טיול, 23 שעות סגור בתא. את האוכל דוחפים להם ברגליים. מתייחסים אליהם ככה כדי ללחוץ ועוד ללחוץ ועוד ללחוץ על האנשים. יש כאלה שלא ייצאו חיים או בריאים מבית הסוהר. לא ייצאו. כמו אסי אבוטבול, כמו ריקו, מסכן, שאני אוהב אותו מאוד. ויש עוד מלא, שלא ייצאו נורמליים. ייצאו ישר לבית חולים לחולי נפש. כי אי אפשר לחיות בתנאים האלה".
התרעות פיקוד העורף