סיפורה של ט', שנפגעה מינית משך עשור שנים, מגיל שמונה עד גיל 18, על ידי קרוב משפחתה הובא אתמול בתכניתם של דנה ספקטור ורן שריג ב"רדיו ללא הפסקה 103FM". "עברתי אונס לכל דבר", סיפרה, "אני נחשפת ואומרת את הדברים כמו שהם. הוא גדול ממני בשלוש שנים. מגיל שמונה התחילו הטרדות והתחילו להיווצר משחקי כוחות. קל להבין בתור ילדה קטנה מי החלש ומי החזק ומה קורה ברגע שאת מתנגדת למשהו. עם השנים המעשים החמירו. בגיל 12 כבר בוצעה חדירה של איבר ובגיל 14 זה אונס מלא לכל דבר".
ט' הוסיפה: "מגיל 14 הייתי עם בדיקות הריון. קניתי בדיקות הריון. לפעמים הייתי משקרת, עושה כאילו שאני מדברת עם אמא שלי בטלפון וקונה בשבילה. גם הייתי חולה בהפרעות אכילה אז המחזור נהיה לא סדיר. אז כל חודש או חודשיים, שאני לא מקבלת מחזור, זה עוד בדיקת הריון, שלאחל לה שהיא תהיה חיובית, כי אם אני נכנסת להריון מישהו ישאל איך זה קרה, ואז הייתי אומרת. כי ככה לא...אף אחד לא ידע עד גיל 18. איך זה יכול להיות? לא יודעת, צריך לשאול אותם".
"זה קרה בעיקר במפגשים משפחתיים", סיפרה, "כל המשפחה מסביב, כולם בדרך כלל יושבים בסלון. הדברים מתבצעים בחדר השינה כשהדלת פתוחה וכולם יושבים בסלון. אני שנים חשבתי שאנשים חשדו, שהם נכנסו והציצו. כולם טוענים שהם לא ראו, אבל הכתובת תמיד הייתה על הקיר. ברגע שחשפתי את המקרה ואמרתי שזה לא אדם זר, אמא שלי מיד זרקה מי זה. זה השם הראשון שקפץ לה לראש. זה משהו שכנראה היה להם בתת-מודע ואף אחד לא ניגש לראות ולבדוק שזה נכון".
"אני לא יודעת איך זה היה נראה מבחוץ, אני לא יודעת אם זה היה נראה משחק ילדים, לא ממש אכפת לי", הדגישה, "אני יכולה להבין, כשאני האמא, מה זה לבדוק באמת מי זה הבייביסיטר שאני מביאה הביתה, מי אלה הגננת או הגנן שיהיה עם הבת שלי, אבל אף אחד לא יבדוק מה קורה בחדר השינה, או באיזה חדר סגור שאנשים משחקים בו, כביכול משחקים בו, אף אחד לא רואה את זה. למה שיחשדו? זה הרי בן משפחה. וזו משפחה נורמטיבית. זה נראה נורמלי".
"אנשים לא מבינים כנראה שפגיעה מינית ממושכת, בעיקר שאצלי זה התחיל בגיל מאוד צעיר, אני גדלתי לזה, זה נהיה דפוס", הסבירה. "אני גדלתי בתחושה שהגוף שלי שייך לרבים. אם מישהו היה נוגע בי ברחוב זה היה בסדר, כי הגוף שלי לא שייך לי. ואם אני אומרת 'לא' אז לא משנה, כי יכאב לי עוד יותר, אז עדיף לשתוק. ככה זה היה קורה. בשלב מסוים החלטתי שדי. אז ניסיתי להתאבד, זה לא הצליח. אחרי עוד שנה ניסיתי להתאבד, זה לא הצליח".
ט' הוסיפה: "ניסיתי עם כדורים ואלכוהול, הדברים שהכי ידעתי לנסות. גם הייתי חותכת וקיוויתי שאיזה וריד אחד ייחתך יותר מדי וישפריץ דם וזה לא הצליח. ההורים שלי ידעו רק על ניסיון התאבדות אחד והם היו די בשוק. את האלכוהול הם גילו בגיל 16 כשהם הרימו את המיטה, היה לי שם מחבוא עם 16 בקבוקים. ואז כבר הייתי בטיפול פסיכולוגי, אז הם אמרו אין בעיה, תגידי את זה למטפלת שלך, וזהו. אף אחד לא חשב לקחת אותי לגמילה, או לבדוק מה לא תקין ומה קורה.
על הוריה אמרה: "בגדול הם נראים מבחוץ מאוד נורמטיביים, אבל אין ספק שהם לא. הם לא ידעו מול מה הם עומדים. הם כנראה פחדו לדעת שזה לא 'זבוב' אלא באמת 'פיל', שזה לא איזה שיגעון חולף של נערה בת 16 לגעת באלכוהול, סמים, סיגריות. זה משהו שנבע מתוך הרס עצמי מאוד מאוד גדול".
"בגיל 18, תוך כדי שאני בטיפול מאוד אינטנסיבי אצל פסיכולוגית ונפגשת איתה כל שבוע-שבועיים כמה פעמים, קרה המקרה האחרון, שמבחינתי שבר את כל ה... אמרתי בכל דרך אפשרית 'לא', וכבר התחלתי לעבד עם עצמי שאני נפגעת מינית", המשיכה בסיפור. "ואמרתי 'לא' וזה לא עזר. אמרתי 'לא רוצה' וזה לא עזר. באתי לקום וללכת וזה לא עזר. והתכווצתי, והתכווצתי גם במכוון, וזה לא עזר. ואז זה התחיל להגיע באלימות, וזה גם לא עזר, אז שתקתי. אני בדרך כלל לא בוכה, לא כשאני מדברת על זה ולא באותן שנים גם, וזה היה המקרה היחיד שברגע שזה נגמר התפרצתי בבכי. וסבלתי ממש כאבים כשניסיתי לשבת או לעשות פיפי. ואמרתי שאו שאני מתאבדת עכשיו ואני מצליחה ולא מתייאשת, או פה אני קמה ומפוצצת הכל".
התרעות פיקוד העורף