על פי הפרסומים בתקשורת, כשטלפן הוא היה במצב סופני ואיבד את כישוריו המנטליים. שאלתי אותו על כך. הוא צחק והשיב: "אורי, יש לי עוד משימה למלא, אולי האחרונה בחיי - להשלים את 'מפעל היובלות ה־75־70 לישראל' שאתה הגית, כדי שהאמת על מלחמת העצמאות תצא לאור. אתה תכתוב, ואני אקים חבורה של האישים הבכירים ביותר בקרב העם היהודי ואעמוד בראשה. חבורה זאת תוביל את המפעל, כך שכל ילד יהודי ידע איך הוקמה מדינת ישראל ואיך ניצחנו במלחמת העצמאות".
ארבעה חודשים לפני כן ביקרתי בביתו השנוי במחלוקת משפטית והסמוך לחוף הים ביפו, לא רחוק ממרכז פרס לשלום. שם קיימתי עמו ראיון עומק מצולם בווידיאו ומוקלט. בין היתר דיברנו על מבצע חומת מגן, על אהוד ברק, על אריאל שרון, ועליו עצמו. דיברנו גם על הסתבכותו המשפטית. ייתכן שזה היה הראיון האחרון בחייו ושיחת הטלפון שאחריו הייתה בבחינת צוואת שכיב מרע.
הוא אמר לי בראיון: "אני איש של אנשים. זה סוד הצלחתי בפוליטיקה. לא אטוש חבר, לטוב ולרע. הגעתי לגיל 80, 20 איש הציעו להכין לי חגיגת יום הולדת. העדפתי לחגוג רק באחת, עם ותיקי 'סיירת שקד' שעליהם פיקדתי במלחמת ששת הימים ובתחילת מלחמת ההתשה. אני אוהב את פאצי (תת אלוף בדימוס אמציה חן - א"מ), אני אוהב את גרשון וילן (איש קיבוץ נגבה - א"מ), את כולם אני אוהב, ואיתם רציתי לבלות בהיותי בן 80".
"איך הסתבכת, פואד?", ניגשתי לנושא הרגיש. "לא הסתבכתי", הוא ענה, "אני נקי וצח כשלג. תפרו לי תיק כדי שלא אהיה נשיא המדינה". התרשמתי שהוא האמין בכל לבו במה שאמר.
"מה הסיפור שלך?" דחקתי בו לספר. "ב־2011 חטפתי חיידק קטלני. כולם הספידו אותי", הוא סיפר, "שכבתי 42 יום בבית חולים. שיקמתי את עצמי לאט־לאט. חברַי הגיעו למסקנה שאני ראוי להיות נשיא המדינה. רציתי מאוד, אבל הייתה לי בעיה: שלוש פעמים בשבוע הייתי בטיפולי דיאליזה. אמרו לי: 'תשתיל כליה'. התייעצתי עם גדולי המשתילים. הם יעצו לי לעבור את ההשתלה רק לאחר שאבחר לנשיא, כי עד אז אהיה נתון במתח. הסיכוי שלי להיבחר היה גדול מאוד. מאחורי הקלעים, ביבי נתניהו ניהל את מסע הבחירות שלי".
לפואד, שהיה סגן ראש הממשלה וכן שימש שר התקשורת ושר הבינוי והשיכון בממשלת אהוד ברק, היה לא מעט לומר על ראש הממשלה לשעבר, שכהונתו הייתה הקצרה בכהונותיהם של ראשי ממשלת ישראל: "אהוד הוא עילוי מחשבתי. הוא חושב נכון וקורא מצוין את המפה, אך בינו לבין המציאות אין קשר. האיש גאון, אך איבד את השליטה על עצמו ועל שפיות דעתו הצבאית. הוא אחד האנשים הכי מוזרים שהכרתי. יום אחד הוא קרא לי ואמר: 'לך לחברך, אריק - שהיה ראש האופוזיציה - ותגיד לו שאני מוכן שהוא יהיה אצלי שר האוצר, וסילבן שלום יהיה שר הפנים".
"כשר ביטחון, ביקרתי אחת לחודש באחד מבתי הסוהר ושוחחתי עם מתאבדים ששרדו. פעם שוחחתי עם מתאבדת שנשלחה לעשות פיגוע משולב בראשון לציון. המתאבד הראשון פוצץ את עצמו בבנק דיסקונט, המתאבדת נפצעה ושרדה. אנשים חשבו שהיא ישראלית ופינו אותה לבית חולים. היא ברחה לבית לחם, שם תפסנו אותה. היא דיברה עברית ואנגלית, היו לה חברות בקיבוץ שמיר. למדה מחשבים לתואר שני באוניברסיטה של בית לחם. שאלתי אותה מה הסיפור. לאורך שעה שלמה דיברה על העולם הבא. לא הבנתי כלום ולא קניתי את זה".
ב־1974 מונה פואד למפקד יחידה 300 של בני המיעוטים. בעקבות הפיגוע במעלות שבו נרצחו 22 תלמידים מצפת ו־68 אזרחים וחיילים נפצעו על ידי שלושה מחבלים, אוחדה היחידה עם חטיבת בירנית והוקמה עוצבת ברעם. פואד פיקד עליה ובמקביל מונה לקצין קישור למובלעות בדרום לבנון ולקצין קישור לכוחות הלבנונים בבירות.
"באחד מביקורַי שם לקחו אותי לסיור לקרנטינה, שבה הנוצרים טבחו בפלסטינים ולא השאירו אבן על אבן. ראיתי טנדר גורר על הכביש 20 גוויות מחוברות זו לזו. הנוצרים בטנדר ירו בגוויות. דיווחתי על כך והוספתי: 'את המכניזם הזה אי אפשר לשנות. זאת תרבות עם תפיסת עולם. אבל איתם נוכל להביא יחד לשינוי דרמטי במזרח התיכון'.
"לא דגלתי במעורבות פיזית של ישראל בלבנון, אבל הצעתי לספק להם אמצעי לחימה ולהביא לכך שהם ישלטו בביירות. התפיסה שלי לא התקבלה. רפול היה אז אלוף פיקוד הצפון. קיבלתי הוראה שלא לדבר איתו ושלא להכניס אותו בסוד המגעים. זה היה מוזר, כי הייתי מח"ט בפיקוד שלו. איתי היו אנשי 'המוסד'. אני דיברתי עם הלבנונים על נושאים צבאיים, ואנשי המוסד - על נושאים מדיניים. הרמטכ"ל מוטה דחה את הכול על הסף, ואמר לי 'אל תהיה הרפתקן'. הטעות הגדולה שלנו במלחמת לבנון הראשונה הייתה שהזנחנו את השיעים. הם שנאו שנאת מוות את הפלסטינים, ואנחנו נכשלנו לנצל את זה. אני הצעתי שלא להשתלט על האזור השיעי, ולספק נשק לשיעים".
בשלב זה פואד התעייף. הוא ביקש לסיים את הפגישה והבטיח שבתוך חודשים אחדים גם יגמור את המשפט וגם יבריא, ואז נכונו לנו עלילות משותפות. מתברר שלפחות סמוך למותו הוא היה אופטימי.
התרעות פיקוד העורף