למרות התדמית האליטיסטית שדבקה בבית הספר, מנהלו איתי בנוביץ' מתעקש שהמציאות רחוקה מזה. "השאלה היא איך מפרשים את המילה אליטיסטי", הוא אומר. "כשבית הספר הוקם ב־1990 בידי רפי עמרם ז"ל, דיברו על 'אליטה משרתת'. אם מתייחסים לאליטיזם כאל משהו סנובי, מתנשא ומורם מעם, אז אני לא חושב שאנחנו כאלה, וזו לא האג'נדה של בית הספר. אנחנו בחופש הגדול, ורק השבוע 50 שמיניסטים נמצאים פה בסמינר בעלי תפקידים וימלאו תפקידי הובלה במהלך השנה. 40 מתוכם יהיו רכזי פעילויות חברתיות שכל בית הספר עושה ב־25 מסגרות שונות ברחבי ירושלים. כך היה מיום הקמתו. התוכנית שלנו דורשת מהתלמידים יותר שעות מהרפורמה של משרד החינוך, שמתנה את קבלת תעודת הבגרות במחויבות אישית במשך שלוש שנים".
לאורך השנים נוצרה לבית הספר גם תדמית שלפיה הוא מקבל לשורותיו רק תלמידים מחוננים. גם על התדמית הזו בנוביץ' מערער. "החבר'ה שמגיעים לפה הם בעלי יכולות אינטלקטואליות טובות", הוא אומר. "חלקים אחרים באישיות שלהם מפותחים אצלם אחרת. אנחנו לא בית ספר רק לתלמידים מחוננים ומחונני־על. יש לנו ממילא ויכוח על עצם ההגדרה מהו תלמיד מחונן. אנחנו באים לאתגר את המושג הזה. ייאמר לזכות האגף למחוננים ומצטיינים של משרד החינוך שגם הם לא שלמים עם איך שזה פועל - ומנסים לחשוב על פתרונות אחרים. תהליך הקבלה אלינו מבוסס על הרבה דברים, והמבחן למחוננים הוא בפירוש לא הרכיב הכי משמעותי. יש לנו תלמידים שמוציאים במבחנים האלה ציונים מאוד לא טובים. אנחנו נפגשים איתם, רואים מה יש להם לכתוב על עצמם ומה מעניין אותם".
"יש כמובן בתי ספר מדהימים בחוץ, אבל לאמיתו של דבר אין לתלמידים האלה סיכוי להפיק משהו מהשיעורים. אני רואה את התסכול, ומהר מאוד נשלף הפלאפון והם משתעממים כי מסבירים להם בפעם העשירית את מה שהם הבינו לפני שיעור. זה מתסכל".
כך נולדו לימודי הלטינית בבית הספר. "זה כל כך מוצלח, שבשנה הבאה אנחנו פותחים את זה לכל תלמידי המגמות בכיתה י'", מספר בנוביץ'. "הם יוכלו לבחור ערבית או לטינית, 3־4 שעות בשבוע". התלמידים לומדים, בין היתר, על יוון ורומא ואת כתבי אפלטון, נוסעים למוזיאון ישראל ומתרגמים כתובות לטיניות. נוסף על זה, הם לומדים מתמטיקה דיסקרטית (בדידה), הנדסה גנטית ואוקיינוגרפיה.
"זה חלק מהניסיון לשמר את הסקרנות ולהזין אותה", הוא אומר. "הלימודים הם לא בית חרושת לציונים ולזכאות לבגרות. כן, נכין אותם לבגרות ונצייד אותם בכלים כדי שיצליחו, אבל לא לשם כך התכנסנו. התכנסנו כדי לרכוש השכלה. אנחנו פה כי אנחנו חושבים שלדברים האלה יש ערך אינטלקטואלי וערכי. על הדרך יש למערכת הפורמלית הדרישות ואבני הדרך שלה. בסדר. נעבור ונסמן וי ליד אבני הדרך ברצינות הראויה".
בנוביץ' (43) נשוי למיכל, פסיכותרפיסטית, ואב לשלוש בנות, גדל בקריית יובל בירושלים במשפחה של שלושה אחים. הוא למד בתיכון שליד האוניברסיטה (גילוי נאות: למדנו שם ביחד), שירת בנח"ל, המשיך ללימודי ביולוגיה, תואר ראשון ושני, ומשם הדרך אל ההוראה הייתה קצרה, בשילוב לימודי הכשרת מנהלים. "העבודה בחינוך היא מעין תיקון בשבילי. אני רואה את התלמידים שיש להם רעש בראש וזוכר שמטרתנו היא לעשות להם שקט", הוא מספר. "לי, עד אמצע התואר השני, לא היה סיכוי בכלל להתפנות להכניס לראש שלי דברים. רק היום אני יודע למה. הייתי תלמיד עם הפרעת קשב לא מאובחנת ולא מטופלת. תלמיד לא טוב", הוא אומר.
את רעיה אילן, המורה לביולוגיה, הוא מתקשה לשכוח. "היינו קוראים אצלה בבית מאמרים של כתבי עת כמו ‘Nature’ ו־’Science’ והיא הייתה מכינה לנו חומוס. מהשיעורים שלה לא חשבתי אפילו להבריז, כי היה לי מעניין. היא הייתה מגיעה לכיתה משוק מחנה יהודה עם כל מיני איברים פנימיים של פרות ועושה לנו דיסקציות בשיעור. קיבלתי אצלה ציון טוב מאוד, ובבגרות ממש לא הצלחתי, אבל זה לא עניין אותה ולא עניין אותי. זה לא מנע ממני לעשות שום דבר אחר כך. עוד מורה שנחרתה על לוח לבי היא בתיה שלו ז"ל, שלימדה אותנו תנ"ך. אני זוכר שהרכבנו אותה על אופנוע ושהיא הייתה לוקחת אותנו ללמוד בחוץ. אני גם זוכר את העצבים שלה. היא הייתה מתעצבנת עלינו ממקום אמיתי. מהבטן. באמת היה אכפת לה מאיתנו".
את השינוי המחשבתי שלו הנחיל בנוביץ' גם ביאסא, שהיה מבתי הספר הראשונים שקראו תיגר על המסעות לפולין. במקום הביקור הקלאסי במחנות ההשמדה, התלמידים לומדים על משפט אייכמן, על השואה בראי הקולנוע הישראלי ועל מצבם של ניצולי השואה, מבקרים בתל יצחק במכון משואה, במוזיאון לוחמי הגטאות וביד ושם, נפגשים עם ניצולים, מקיימים מעגלי שיח ועוד.
"כשהייתי מחנך י"ב לפני תשע שנים, הייתי אמור להיות ראש המשלחת לפולין", הוא מספר. "הלכתי להשתלמות ביד ושם, ובאותה שנה עלו מאוד המחירים למסעות. שבתי מההשתלמות ואמרתי: 'אנחנו לא מוציאים משלחת לפולין. בואו נבנה מסע אלטרנטיבי בארץ'. ייאמר לזכותה של קודמתי בתפקיד, אילנה נולמן, שהיא הלכה על זה. מעבר לעניינים הטכניים, הרגשנו שאנחנו עושים את זה באוטומט. כל שנה נוסעים לפולין. זה חלק מטופס הטיולים של התיכוניסט הישראלי הממוצע, והרגשתי שאנחנו לא מבינים בעצם למה אנחנו עושים את זה. אם בשביל להעביר אותם חוויה אמוציונלית – נוותר על זה. אם בשביל ללמד היסטוריה - יש עוד דרכים. יש לנו רצון להראות לתלמידים שלנו את התקופה מנקודת מבט אחרת, שמתמקדת בחברה הישראלית בזמן השואה ואחריה. איך החברה הישראלית מעבדת את השואה לאורך השנים".
התרעות פיקוד העורף