"מבחינת המצב בשטח לא השתנה כלום כמעט, דורך במקום, אפילו שיש הרבה פגישות במשרד החינוך בנושא אבל בשטח כלום לא השתנה", הוסיף אל-אעסם, "ההורים התייאשו, נכנס לראש שלהם שהמדינה לא מעוניינת לדאוג לילדים שלהם, בגלל שהם בדואים זה לא מעניין אף אחד. הילדים יושבים בבית ובכפרים הלא מוכרים אין להם מתקנים לשחק בהם, אין להם מגרשים. בגלל זה הם משחקים בדברים יותר מסוכנים ואז במגזר הבדואי מספר הילדים שנפגעים הוא גבוה - בגלל שהם משחקים בדברים שלא מיועדים למשחק".
בכפרים הלא מוכרים בנגב יש מצוקת מוסדות חינוך, מצד אחד אין מספיק גנים ובתי ספר ומצד שני, גם אלה שקיימים, לתושבים רבים קשה להגיע אליהם ואז ילדים מתחת לגיל חמש נאלצים לנסוע מידי יום בדרכי עפר וזאת רק במידה ומזג האוויר מאפשר זאת. "במדינה יש חוק חינוך חובה ועליה לבצע את החובה שלה בכפרים הלא מוכרים. גם אם היא אומרת שהכפרים לא מוכרים וצריך להזיז, אי אפשר בינתיים להשאיר את הילדים בלי מסגרת כי זו פגיעה בהם. אם נניח שההורים שלהם לא בסדר אז מה העוול של הילדים, מה אשמתם?", אמר אל-אעסם.
עופר דגן, מי שמרכז את פרויקט הנגב בעמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי, מסביר כי למדינה הוצעו שלושה פתרונות: שהממשלה תחליט שהיא מממנת תשתיות על שחסרות בכפרים הלא מוכרים - חשמל, ביוב, מים. לאכוף תיקון שאושר ע"י ועדת התכנון המחוזית לפיו אפשר להקים מרכזי שירותים חיוניים בהם אפשר לשים מבנים יבילים ולספק בין היתר שירותי חינוך. "באמצעות התיקון הזה כבר קיימים 10 מרכזי שירותים חיוניים המשמשים בתי ספר וגני ילדים שפועלים בכפרים הלא מוכרים, אבל עדיין יש עוד 25 כפרים שלא השתמשו בתיקון הזה כדי לבנות את הגנים", אומר דגן.
פתרון נוסף שהוצע למדינה הוא שיפוץ דרכי העפר המובילות למוסדות החינוך. כיום ברגע שיש גשמים הדרכים מוצפות ולא ניתן לעבור בהן ואז ילדים רבים נשארים בבתיהם. "אני מקווה שבדיון יוסכם על איתור של נקודות חדשות בהן יש צורך להקים גני ילדים נוספים ושמשרד החינוך ייתן את התמיכה והאישור שלו", אומר דגן "ואז המועצות האזוריות בשטח יוכלו להגיש את הבקשות האלו לוועדת התכנון המחוזית ולהתחיל בתהליך".
התרעות פיקוד העורף