"מכיוון שהייתי אמורה להתחיל לצלם סדרה חדשה על מחלת הסרטן, התקשרתי לפרופסור שהיה גם מרואיין שלי בסדרה ובסוף השיחה סיפרתי לו על הגוש אני חשה בשד. הוא מיד זימן אותי לעשות אולטרסאונד".
"כשאתה מגיע לבית חולים וכתוב עליך שאתה חולה אונקולוגי מרגיש מוזר, זה לא התחבר אליי. לקח לי זמן לדבר במושגים הללו. זו הייתה תקופה לא נעימה, אבל צריך להכניס את הדברים לפרופורציות, חליתי בעבר בשפעת גרועה מזה. אנשים כל כך מפחדים מהמחלה הזו ולי דווקא היה יותר קשה לראות את השינוי ההתנהגותי".
אלרואי מספרת כי לא המחלה ריסקה אותה, אלא דווקא הפרידה מבן זוגה כמה ימים לאחר הטיפולים הראשונים. "זה היה סוג של משבר. הפרידה הפילה אותי כי הייתי שלושה ימים אחרי ניתוח, ועוד לפני ההקרנות. הרגשתי שבאותו הזמן עליי לשמור על הסביבה הקרובה אליי. הנחתי שהדברים התבשלו אצלו בראש לפני כן וכשהוא הגיע אליי הוא היה בשל לומר לי את הדברים. אין לי ספק שהוא נבהל נורא מהמחלה הזו, ואולי היה לו חשש שאהפוך לסיעודית בהמשך והוא יידרש לטפל בי. זה היה הלם, הרגשתי שאני יושבת במטוס והטייס מספר שאנחנו עומדים להתרסק, שיש רק מצנח אחד והוא זה שקופץ. זו הרגשה נוראית".
"באותו רגע אמרתי לו 'אתה רואה את הדלת - צא'".
"אי אפשר היה לטפל באבל הפרטי וזה מה שהפך את זה ליותר קשה. רק הסביבה המאוד קרובה אליי ידעה על הפרידה. לאורך כל התקופה הזו נאלצתי להסתיר את זה כי לא רציתי לדבר על זה עם כל אחד בייחוד שכולם ידעו כבר שיש לי סרטן. מי ששאל אותי מבחוץ מה שלום בן זוגי נאלצתי לשחק אותה כאילו הכל בסדר".
"אני חושבת שזה היה בלתי אפשרי לראות, אבל זה כבר מאחוריי. הפסקתי לשאול למה ואיך, זה כבר לא לעניין. הוא אמנם ניסה קצת ליצור קשר אחרי הפרידה, אך זה לא סקרן אותי לשמוע אותו. אני לא בן אדם קל בדברים האלה ויש דברים שלא עושים. אני יודעת שנשים וגברים עוברים דברים כאלה וזה באמת יכול להפיל אך חשוב שאנשים יידעו שהחיים ממשיכים הלאה גם אחרי דברים כאלה".
"אני לא חושבת שיש בה משהו שהוא לא יודע".
התרעות פיקוד העורף