אבל לפחות יש מחאה.
“בתקופת הפנתרים הייתה תקווה. אנשים יצאו לרחוב, כי האמינו שאפשר לשנות את התנהלות המערכת הפוליטית. היום זורקים את הנכה וכל עם ישראל צופה בטלוויזיה ובסיום עובר לפרסומות. אם האזרחים היו בריאים נפשית, הם היו עוצרים באיילון את האוטו ומתיישבים עם עגלות הנכים ולא אומרים ‘אתה מפריע לתנועה'. המערכת הפוליטית הצליחה לייצר אנשים עם בעיה נפשית.

לא ייתכן שבן אדם שפוי, שנוסע במרצדס, רואה נכה וממשיך. ראבק, רד מהאוטו, ותכתוב על נייר ‘אני מזדהה'. כשהמערכת הפוליטית רואה שהנהגים כועסים, היא אפילו לא צריכה לשלוח משטרה. המשטרה נמצאת בתוך המכונית. זו התרבות שאנחנו גדלים בה כבר 30 שנה, תרבות שבה מתנערים מאחריות. כל אחד לנפשו. אני גר מול השכן, הוא לא יודע ממני כלום ואני לא יודע ממנו. שים אוזן, אולי הבן אדם נפל וזקוק לעזרה. המערכת הפוליטית שמחה שהגענו למצב שבו אנחנו לא יכולים לאיים עליה".
כוכבי שמש. צילום: אריאל בשור כשהתחלתי לומר שהמצב היום יותר טוב מתקופתם, הם מיד התקיפו. “אם בשנות ה־70 רצית לקנות בית, היית צריך להרוויח 28 משכורות, היום אתה צריך 137 משכורות", אברג'ל שם נתון על השולחן. “אם בשנות ה־70, למרות המציאות הקשה, עבדת בתנובה, או בסולל בונה, הייתה לך קביעות שנתנה ביטחון. היום אתה יכול לעבוד בהייטק ואחרי עשר שנים יגידו ‘הכושי יכול לקחת פיצויים וללכת'. מאות זוגות מאבדים בתים מול הבנקים. אין אופק.

כל הזמן מספרים שהכלכלה מעולם לא הייתה במצב טוב יותר. נכון, היא לא הייתה טובה יותר לעשירים, אבל היא גרועה לעניים, או לשכבה הבינונית ומטה. עבדתי עם חבורות רחוב, ויום אחד אמרו לי ‘תודה רבה' וסיימתי. אז יש תזמורת פוליטית, מהקואליציה עד האופוזיציה, שמנגנת את מה שמפא"י ניגנה בזמנו, ‘עבד אל־נאצר, עבד אל־נאצר'. כעת יש את איראן, חיזבאללה, חמאס. ישראל לא מעוניינת שייפול עליה אסון ויהיה פה שלום. אוי ואבוי. צריכים לשמר כאן את המציאות העגומה".

"כש'הפנתרים השחורים' היו ברחוב, גולדה השאירה את האורות במשרד"

צ'רלי ביטון, ראובן אברג'ל וכוכבי שמש מסבירים איך מנהלים מהפכה בלי פייסבוק, ומה באמת צריך לקרות כדי שיקרה שינוי