"שתי המשפחות שלנו גרות ביישוב אורנית", מספרת חן (33). "הבנות גדלו פה, אני הייתי הבייביסיטר. הייתי שומרת עליהן מאז שמאיולי (שם החיבה של מאיה – א"ש) הייתה בת חצי שנה. קשה לתאר במילים את גודל האסון. זה חור עמוק שנפער בלב של כל אחד במשפחה שלנו. יש לנו משפחה רחבה מאוד, מדהימה ותומכת מאוד. כולנו אחד בשביל השני, מחבקים, נמצאים ודואגים. הדרך האישית הקטנה שלי להמשיך את דרכה של מאיה הייתה ליצור את השרשרת".
"אבא שלי הודיע לי בטלפון מהזירה", משחזרת ווישניאק. "ברגע ששמעתי זאת, הייתי ליד החדר של מאיה. התרסקתי על הרצפה והתחלתי לצרוח. אני לא יודעת אפילו אם אי פעם אצליח לעכל זאת. לפעמים אני בטוחה שהיא תצא מהקבר שלה ותבוא לסלון להיות איתנו ביחד, או שתשלח הודעה על משהו מצחיק, או שאראה את החברים שלה ואותה אצלנו בבית. כל כמה ימים אני מופתעת מחדש שזה לא המצב. עד כמעט ליום הרצח עבדנו גם יחד בירקנייה של היישוב שלנו. היינו כל יום וכל היום ביחד. ממצב של לראות אותה כל הזמן זה הפך ללא לראות אותה בכלל. זה בלתי נתפס. אני עדיין לא מצליחה לעכל את זה".
"אני עדיין לא מעכלת את מה שקרה", מוסיפה חן. "זה דבר שאי אפשר בכלל להבין אותו. אובדן הוא אף פעם לא נתפס. לומדים לחיות עם זה, אבל לא באמת תופסים את המשמעות של זה".
מתוך הכאב הגדול נולד רעיון השרשראות. "שבוע־שבועיים אחרי הרצח רוני רצתה ליצור איזשהו זיכרון ממאיה שיישאר עליה לתמיד", מספרת ווישניאק.
"היא רצתה למצוא את הקשר שלה למאיה. רוני מצאה קלסרים עם ציורים של מאיה. מאיה אהבה כאמור לצייר. היא למדה בתיכון אלון ברמת השרון במגמת אמנות וגם הציגה בתערוכה ארצית את עבודות הגמר שלה מהתיכון. מצאנו עשרות ציורים שלה, החל מרישומים וכלה בציורי ענק באקריליק. אני ורוני הסתכלנו יחד בקלסרים, ורוני מצאה ציור שלפיו עוצבה שרשרת".
חן: "מאיולי הייתה מכינה תכשיטים. היא הייתה צורפת תכשיטים כדי להרוויח כסף לטיול אחרי הצבא. יצרנו ארבע שרשראות ראשונות: לי, לאחים שלי ולאמא שלי. מאיה גם מאוד אהבה פרחים. בחרתי מציוריה ציור של מעין גבעול ארוך עם הרבה פרחים, והחלטנו שהציור הזה יהיה על התליון. בכוונה עשיתי את השרשרת ארוכה מאוד, כמה שיותר קרובה ללב. בהתחלה המטרה הייתה להראות למשפחה את השרשרת, ומי שירצה ויתחבר לכך, אז נעשה גם לו".
את השרשראות הכינה כאמור הצורפת שני קוג'מן. "חברה המליצה לי עליה, על היחס האישי שלה, וכמה שהיא צדקה", מספרת חן. "שני קודם כל חיבקה אותי לאורך כל הדרך, מאוד חוותה את הכל ביחד איתי, ואני חושבת שרואים את זה בתוצר. כאמור, בהתחלה חשבנו שזה יהיה רק למשפחה. אבל ברגע ששני פרסמה את זה באינסטגרם שלה, קיבלנו הרבה מאוד פניות לפתוח את המכירה לקהל הרחב בגלל הסמליות של השרשרת. שני פנתה אלינו, דיברתי עם המשפחה, ומאוד שמחנו. מבחינתנו, זו דרך מאוד אמיתית כדי להמשיך את דרכה של מאיה. שני הציעה את הרעיון לתרום חלק מההכנסות, ואנחנו התחברנו לכך".
"זה פרויקט שמאוד משקף את מאיה", מוסיפה ווישניאק. "השרשרת מחברת את שתי האהבות שלה יחד: ציור וצורפות. מאיה הייתה בשירותה בצבא לוחמת. לפעמים היא הייתה חוזרת הביתה פעם בכמה שבועות. כשהייתה חוזרת, אז אני, אמא שלי ומאיה היינו צורפות שרשראות בסלון הבית. מאיה גם הייתה מוכרת את התכשיטים שעיצבה.
אחרי הרצח ישבנו כל המשפחה והבנו שממש חשוב לכל אחד מאיתנו להתמקד בעשייה של הטוב. על הקבר של מאיה יש ציטוט של משפט שהיא כתבה במסגרת תוכנית מנהיגות בחטיבה כשהייתה בת 15: 'תמיד אנסה לשנות דברים לטובה, אפילו אם זה הדבר הקטן ביותר. כל הזמן אשאף ליותר, כי אני יודעת שאני יכולה'. זה גם המשפט שמנחה אותנו בהתמודדות עם האסון שקרה לנו: לנסות לעשות טוב כמה שאפשר. כאמור, החלטנו לפתוח את המכירה לקהל הרחב, לנסות להפיץ את הטוב של מאיה. מאיה התכוונה להתחיל בחודש יוני להתנדב בעמותה למען נוער בסיכון, היא ביררה עם חברים שלה לגבי עמותות כאלה. לכן היה לי חשוב שאחוז מסוים של הכנסות ממכירת השרשרת ייתרם לעמותה למען נוער בסיכון".
ווישניאק מציינת שבמסגרת ההתמודדות האישית שלה, היא מעדיפה לומר כי היא ממשיכה את דרכה של מאיה, עושה דברים שהיו חשובים לה, מאשר לומר שהיא עושה דברים לזכר מאיה או מנציחה אותה. "זה עניין של טרמינולוגיה", היא מסבירה. "זה כמובן גם סוג של הנצחה, אבל חשוב לי להגשים חלק מהמטרות והחלומות של מאיה שהיא עצמה לא הספיקה, כי חייה נגדעו".
"זה תפס תהודה באופן שהפתיע את כולנו", היא אומרת. "אנשים כבר קנו יותר ממה שחשבנו. זה מאוד מרגש לראות את זה, שאנשים שלא מכירים בכלל את מאיה בחרו להתחבר אליה דרך משהו שמייצג אותה. יש בזה משהו חזק ומרגש".
"השרשרת היא דבר מאוד אישי שיצרתי מרצון אישי שלי, מצורך שלי פרטי. אני קצת בהלם לטובה מהתגובות של אנשים", מוסיפה חן. "הופתעתי מהתגובות שקיבלנו ומהרצון של אנשים ללכת עם משהו כזה, עם סיפור שלא קשור אליהם אישית. זה ממש לא טריוויאלי וזה מדהים".
ווישניאק מספרת שהיה להם מאוד חשוב להתחיל בשיווק השרשרת רגע לפני החגים. "זו הפעם הראשונה שאנחנו עושים את החגים בלי מאיה", היא אומרת.
לבחור בטוב זה גם היה חלק מהמנטרה של מאיה. בסגר הקודם היא הייתה בבית. שיחקנו משחקי קופסה ביחד, עשינו מרתונים של סרטים, התאמנו ביחד כל יום. סגר הוא תקופה קשה לכל המדינה. עכשיו זה עוד יותר קשה, כי אנחנו בבית והחוסר במאיה זועק בכל הבית.
בן הזוג שלי תיאר לי לפני כמה ימים את התחושה ששוררת כיום בבית שלנו. הוא אמר שכשמגיעים לבית שלנו, אז בשונה מהעבר, יש עננת אבל שמרחפת על הבית. כל אחד מסתגר בפינה שלו, עם עצמו, אין צחוק בסלון ואין תחושה של ביחד".
ווישניאק מתחילה השנה ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב. היא משתדלת להגיע לכל דיון המתקיים בבית המשפט בתיק הרצח. לדבריה, אינה מסוגלת להסתכל על הנאשם ברצח בגלל הכעס העצום שהיא מרגישה כלפיו.
"את מאיה ראיתי בפעם האחרונה ב־15 במאי", נזכרת ווישניאק. "קיימת אצלנו מסורת משפחתית שכשיש לבן משפחה יום הולדת עגול או חצי עגול, אנחנו יוצרים ביחד סרט קומדיה אירוני שמספר על הבן אדם שיש לו יום הולדת. באותו ערב שישי, יממה לפני שנרצחה, מאיה ואני כתבנו ביחד תסריט ליום ההולדת ה־55 של אבא שלנו שהיה אמור לחגוג ב־16 ביולי. הזיכרון האחרון שיש לי ממאיה הוא לשמחתי אוהב ועוטף. ישבנו ביחד, סיפרנו בדיחות על המשפחה, וזכיתי בזיכרון טוב".
חן: "הייתי רוצה שיזכרו את מאיה כמו שהיא: עם חיוך ענק, מהממת, יפה מבפנים ומבחוץ, דואגת לכולם ורוצה רק לעשות טוב לעולם".
התרעות פיקוד העורף