אחרי 19 שנה אינטנסיביות ומוצלחות במיוחד, החליטה מנכ"לית בנייני האומה, מירה אלטמן, לפרוש. את ההחלטה היא קיבלה בינואר בשנה שעברה והודיעה על כך מראש. "הסיכום היה שאני עוזבת ביוני, אלא שאז הגיעה הקורונה והכל התהפך. החלטתי שאני נשארת עד סוף השנה וממשיכה הלאה", היא אומרת.
אלטמן ידועה ביכולותיה להרים חברות ממשברים עמוקים ולהצעיד אותן קדימה, לכן הקורונה הייתה רק נעץ במסלול רווי בהצלחות. אז היא נשארה בעשרת החודשים הקשים ביותר שחווה עולם התרבות מאז ומעולם, וגם כאן - הצליחה לייצר יש מאין.
משבר הקורונה לא היה הראשון שחוותה אלטמן במהלך עבודתה. קצת לפני כניסתה לתפקיד בשנת 2001, פרצה האינתיפאדה השנייה. העסק החלק לקרוס כמו מגדל קלפים: בוטלו כנסים ואירועים חשובים, ואישים נמנעו מלהגיע באותה התקופה לירושלים, שספגה את רוב האש.
"קיבלתי את החברה הזו לפני כמעט 20 שנה כשהיא חדלת פירעון, ולשמחתי הרבה נכנסנו למשבר הקורונה כשאנחנו איתנים", אומרת אלטמן. "הסיטואציה היא קשה, אבל כשאני מסתכלת על רצף העשייה שלי ומה שעשיתי עד היום, להיכנס לחברות במשבר כלכלי ולהביא אותם לרווח נאה, זה שומר אותי אופטימית".
מחודש מרץ שעבר, עם פרוץ משבר הקורונה, ירד השאלטר על עולם הכנסים והאירועים, והענף עדיין מחפש את הדרך הנכונה להמציא את עצמו מחדש. אלטמן, שתמיד הצליחה לראות קדימה, החזירה אנשים מחל"ת ועמלה במרץ על הקמת במה וירטואלית שבה כבר בחג סוכות התקיימו מופעים, כנסים ואפילו הבחינות של לשכות רואי החשבון ועורכי הדין במתווה מיוחד.
"זה אולי חוסר השקט שלי, או האופי היזמי שמחפש כל הזמן ליצור יש מאין", היא אומרת. "אבל אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות שלא נעשה דבר. בנינו במה וירטואלית ואולפן שידור, ובעצם את כל מה שלא היה אצלנו. עד פרוץ הסגר השני העברנו את כל הפעילות שלנו באופן וירטואלי. היו לנו פאנלים, הרצאות, הופעות של ישי ריבו, אמיר דדון ונתן גושן. מצאנו את עצמנו מחפשים את הבשורה הבאה כל הזמן".
השנתיים האחרונות היו תור הזהב של בנייני האומה, כשרק ב־2019 נספרו 25 כינוסים בינלאומיים. "הבעיה היא שהמשבר הזה כיום פוגש אותנו במצב שלא רק ירושלים נפגעת כמו ב־2001, אלא כל התעשייה וכל המשק הישראלי", היא אומרת. "היום מרגישים את המשבר הנוכחי בכל הארץ, ובעוצמה גדולה במיוחד אחרי הסגר השני".
בסוף אוקטובר התקיים הקונגרס הציוני ה־38 בפלטפורמה הדיגיטלית המחודשת של בנייני האומה, או בשמו הרשמי - מרכז הקונגרסים הבינלאומי: "פתאום אמרתי לעצמי, איך לא חשבתי על כך קודם? גם בזמנים רגילים, כשאני לא יכולה לנסוע או להשתתף בכנסים בגלל אילוצי תקציב כאלה ואחרים, הפלטפורמה הזו היא פלטפורמה מדהימה, שמאפשרת להמשיך בעשייה ולגייס חסויות".
בתחילת משבר הקורונה ניסתה אלטמן לבנות עם משרד הבריאות, משרד האוצר ומשרד הכלכלה מתווה לפתיחת כנסים ותערוכות שכמעט אושר, אך כמו שקורה בכל ה"כמעטים", גם התוכנית הזו לא יצאה אל הפועל. ההתנהלות מול משרדי הממשלה אינה זרה לה, אלטמן כיהנה כמנכ"לית משרד התיירות בתקופת כהונתו של רחבעם זאבי.
"כשהייתי מנכ"לית משרד התיירות, האינתיפאדה הייתה בעיצומה", היא מספרת. "אני זוכרת את השיחות והמשא ומתן מול משרד האוצר. משרד התיירות אז היה מאוד דומיננטי. לצערי הרב, דווקא כעת במשבר הקורונה, שבו משרד התיירות צריך להיות חזק ודומיננטי, הוא כלל לא מורגש. בזמנו, הצלחנו להקים קרן פיצויים מיוחדת לתעשיית המלונאות, שלא לדבר על ירושלים, שספגה את אחת הפגיעות הקשות ביותר".
כאמור, אלטמן לא חוסכת ביקורת מההתנהלות הנוכחית של משרד התיירות, שלטענתה לא עושה מספיק כדי להציל את התעשייה: "משרדי הממשלה בכלל ומשרד התיירות בפרט היו צריכים להיכנס לדפוס עבודה עסקי, אסטרטגי, עם לוחות זמנים ויעדים. אם הייתי נשארת בתקופת כהונתי במשרד יותר זמן, אין לי ספק שהוא היה המוביל".
"המשרד הזה, משרד התיירות, צריך להיות מוביל, הוא צריך להיות הקטר שמוביל את החדשנות ופותח דלתות, כך שכשאנחנו נוסעים - ועוד ניסע - לכנסים ולתערוכות אנחנו יודעים שיש כתובת. כיום זה פחות קיים לצערי. התפיסה שלי כמנכ"לית משרד התיירות הייתה קודם כל שאני יושבת שם כמי שצריכה לעבוד עבור האזרחים, הם הלקוחות שלי. האזרחים והתעשייה, אני צריכת לתת להם את הפתרונות, אני צריכה לעבוד עבורם, וזו תפיסה אחרת ממה שקורה כיום".
היא נולדה בקיבוץ מעלה החמישה, החלה את הקריירה המקצועית שלה בתחום החינוך, הייתה בין מקימי בית הספר האזורי יסודי "אלון" בקיבוץ, ושימשה כמחנכת. במקביל לעבודתה בבית הספר החלה אלטמן להעניק שירותי ייעוץ למערכות חינוך קיבוציות, עד שהחליטה לעשות שינוי מקצועי ולעבור לתחום התיירות.
ב־1991, שוב שנת משבר, עם פרוץ מלחמת המפרץ - שנה לא אטרקטיבית לעולם התיירות - החלה לנהל את בית ההארחה בקריית ענבים והצליחה להוציא אותו מהפסדים רבים כנגד כל הסיכויים. החל משנת 1997 החלה לשמש כמנכ"לית "רשת הארחה בקיבוצים" והייתה מהראשונים שיזמו פלטפורמת הזמנות דיגיטלית.
"אפשר לומר שחזיתי את אתר בוקינג עוד בטרם נוצר", היא מספרת. "יצרנו חיבור עסקי עם חברת AVIAREPS, שמהווה קבוצה גדולה מאוד של נציגי חברות ותיירות ששימשה פלטפורמה שיווקית דיגיטלית לסוכני נסיעות, להזמנת כרטיסי טיסה".
היכולת לראות קדימה עשור ואף יותר היא חלק מהאסטרטגיה הניהולית של אלטמן: "אצלי אחת ועוד אחת בהחלט שווה שלוש. אני מאמינה בחשיבה מחוץ לקופסה ובאסטרטגיה שרואה תמיד את היום שאחרי".
אלטמן, שבתקופת כהונתה כמנכ"לית רשת הארחה בקיבוצים התמודדה בבחירות לתפקיד סגנית נשיא התאחדות המלונות והייתה למעשה האישה הראשונה (והיחידה עד היום) שנבחרה לתפקיד, הקפידה להניח את הנושא המגדרי בצד, אך כעת מציגה גישה מעט שונה.
"כמעט ברוב התפקידים שהתמודדתי עליהם עמדתי מול קבוצה לא קטנה של גברים והצלחתי בזכות הכישורים", היא אומרת. "לא חשבתי על השוני בצורת הניהול הנשית לאורך השנים אבל אני מבינה את זה היום יותר ויותר. אנחנו מביאות עוד משהו שהוא ערך מוסף לתפקיד ניהולי. הירידה לפרטים, היכולת להרגיש את האחר, לראות את השונה ולעשות את האינטגרציה בין כל הדברים הנ"ל".
מרכז בנייני האומה הוקם ב־1956, והפך עד מהרה להיות חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של מדינת ישראל. חידון התנ"ך, משפט דמיאניוק, הקונגרסים הציוניים, פרס ישראל, האירוויזיון. הוא כוכב המערכונים של הגשש החיוור. אולם אוסישקין ההיסטורי אירח את ביל קלינטון, ברק אובמה, טוני בלייר, ג'ורג' בוש הבן ואת מסיבת יום ההולדת הבלתי נשכחת של שמעון פרס ז"ל. הופיעו שם ברברה סטרייסנד, פרנק סינטרה ואפילו יהודית רביץ, בהופעת בכורה שכולם זוכרים.
בימים אלה ממשיך לקרום עור וגידים המגה־פרויקט לפיתוח ובינוי של בנייני האומה, שעליו אלטמן שוקדת ואותו היא מובילה משנת 2007 עם עו"ד דוד שמרון. מדובר בפרויקט שבזכותו היא חשה סיפוק רב וצורך לפנות את הבמה ולהמשיך הלאה. פרויקט בנייני האומה 2030 ייקרא על שמו של הנשיא לשעבר פרס, בהשקעה כספית של קרוב ל־800 מיליון שקלים. תוכנית הפיתוח כוללת בניית מרכז קונגרסים בינלאומי בשטח של 55 אלף מ"ר, הכוללים שטחי תערוכות ואולמות תצוגה, שלושה בתי מלון ברמה של 4 ו־5 כוכבים, שני מגדלי משרדים, שטחי מסחר ופנאי ועוד.
"זה מנוע צמיחה כלכלי אדיר גם למדינת ישראל", היא אומרת. "כולם צריכים לתמוך בתעשייה הזו שמשאירה מיליונים. כנס בינלאומי של ארבעה ימים שמתקיים בבנייני האומה, שמשתתפיו ישנים שלושה־ארבעה לילות בירושלים, משאיר בעיר שמונה מיליון שקלים. תחשבי איזה מנוע צמיחה זה לעיר ולמדינה עצמה, כל אורח שנמצא כאן הופך להיות אחר כך לשגריר".
על אף תוכנית השיפוץ והבנייה הגדולה שכבר החלה והקריצה אל הדור הצעיר (כנסי אנימה שנערכו בשנה החולפת ואירועים של תגלית, כולל מסיבות לצעירים), אלטמן מאמינה בשימור הישן לצד החדש, לכן החליטה לשמר את אולם אוסישקין המיתולוגי: "כשאני מגיעה לארגון, אני מאמינה תמיד שעשו לפניי דברים ראויים שצריך לשמור. התוכנית החדשה אומנם הורסת חלק מהאולמות והבניין אינו בניין לשימור, אבל חשבתי שאם למישהו היה חזון כזה עצום להקים בשנות ה־50 אודיטוריום שיכנס בתוכו את כל הקהילות היהודיות ולא רק, אני לא אהרוס את זה. לבנות משהו מסביב לדבר קיים זו תוכנית לא פשוטה, אבל העבר בעיניי הוא מאוד חשוב וחלק מההצלחה".
ועדיין התוכניות הגדולות הן משהו עתידי בלבד, לפחות עד שהעולם ישוב לקדמותו. אלטמן מאמינה שעם כל הכבוד לקדמה הווירטואלית, אין תחליף למגע אנושי: "אני חושבת שאנשים ירצו להיפגש, יש רצון לנסוע ולראות, לחבק ולנשק וגם אם זה ייקח קצת זמן, צריך תמיד לחשוב קדימה. זה יחזור".
את החברה עוזבת אלטמן במצב מצוין עם עתיד כמעט ברור לעין ועם שמה שירחף מעל אחד הפרויקטים המושקעים ביותר בעיר. כשאני שואלת אותה מה הלאה והאם על הפרק חזרה לפוליטיקה, אלטמן לא שוללת אבל לא ממהרת להחליט: "אני לא פוסלת שום דבר וגם בודקים איתי כל מיני אופציות, ואני לגמרי בודקת את הערוצים הללו. לשמחתי אני נמצאת במקום שאני יכולה לקחת בו את הזמן להשתהות ולחשוב מה הדבר הבא".
התרעות פיקוד העורף