על פניו הסיפור של זאביק יעקובוביץ, רוני פלמר, אופיר פישר וניר בלושטיין, יזמי תנועת אור, עמותה המקדמת התיישבות בנגב והגליל, נראה כאילו נלקח מסרט הוליוודי. למזלם, עברו יותר מ־20 שנה מאז שהחלום והחזון הכמעט אוטופי שלהם נרקם, כך שבהחלט ניתן לקחת צעד לאחור ולהביט במפעל החברתי המרשים שהם הקימו.
הכל החל בגיל 17, כשהחברים הכי טובים מפתח תקווה חזרו מטיול בפולין והבינו שהם צריכים לעשות משהו עבור המדינה. "אמרנו שמיד אחרי הצבא נקים ארגון ונקרא לו 'אור', אבל לא ידענו באיזה תחום נעסוק", מספר פלמר, שמשמש כיום גם כמנכ"ל העמותה. רעיון הנעורים המשיך לפעם בהם גם לאחר שהארבעה התגייסו לקרבי. פישר שירת כסגן מפקד צוללת, בלושטיין ביחידה ללוחמה בטרור, יעקובוביץ בגבעתי ופלמר ביחידת אגוז. כולם המשיכו לקבע ועם השחרור, במקום לצאת לטיול אחרי הצבא במזרח או בדרום אמריקה, החליטו לחרוש את ישראל במסע של חצי שנה.
"חשבנו מה יכול לאחד את העם", משחזר פלמר, "הייתה לנו לפני 20 וקצת שנים הרגשה שמשהו פה מתפרק. החלטנו לצאת לטרק ארוך בישראל, לא לפני שכל החברים הסתלבטו עלינו שאנחנו לא איתם בדרום אמריקה. בטרק שילבנו מפגשים עם אנשים מכל מיני מקומות, אספנו מידע, קנינו מחשב שבקושי ידענו להפעיל, וכך במשך כמה חודשים תהינו בינינו לבין עצמנו מה נוכל לעשות שיגרום להשפעה גדולה ורחבה. אז לא ידענו שיקראו לזה אימפקט".
פלמר מספר שאת חצי שנת המסע הם סיימו עם הרבה בלגן בראש. "כל מיני אנשים שפגשנו אמרו לנו שזה בלתי אפשרי ומה אנחנו מבלבלים במוח, והוציאו לנו את הרוח מהמפרשים", הוא נזכר. "אלא שרגע לפני שהתייאשנו לגמרי הבנו שאם אנחנו רוצים לעשות משהו שיקיף חינוך, תעסוקה, התיישבות והשקעה חברתית, זה צריך לקרות מחוץ לגוש דן. 75% משטח המדינה נמצא בנגב ובגליל, וידענו שמאז ימי בן־גוריון יש שאיפה להגדיל שם את ההתיישבות. זה מעשה שהוא בקונצנזוס, ואין לאף אחד תירוץ לא לקחת חלק או להתנגד".
תנועת אור עובדת בשנים האחרונות בעזרת שיתופי פעולה עם גורמים ממשלתיים, יזמים, תורמים וכל מי שלמעשה מוכן להטות שכם. גם השכר של החברים בה אינו עולה על השכר הממוצע במשק במגזר הציבורי. "אנחנו מחברים את הקצוות כדי לגרום לכל האופרציה המכונה יישוב לקרום עור וגידים", מוסיף פישר, "החל מלמצוא את המקום, לעשות פעילות לובינג לקבלת החלטות ממשלה, ומימון מדינה שדרוש לקידום תכנון וביצוע. כמו כן, אנחנו מגייסים תרומות כדי לבנות את מבני הציבור ובתי הכנסת או המרכז הקהילתי למשל. הדבר הכי חשוב הוא הקהילה".
הקמת היישובים הייתה רק תחילת הדרך עבור תנועת אור, והאבולוציה הארגונית הובילה אותם לפעול על מנת להעיר את השטח ולייצר תנופה שלא הייתה קיימת עד אז. במושבים ובקיבוצים החלו להבין שארבעת החברים שהם סילקו בתחילת הדרך דווקא יודעים מה הם עושים, והחלו לשתף איתם פעולה.
"פתאום בקיבוצים ובמושבים ראו שאנחנו מביאים צעירים ופותחים יישובים עם גני ילדים ודור חדש, בעוד שאצלם הגנים נסגרים", אומר פלמר. "אז התחלנו לעבוד גם ביישובים הקיימים ועזרנו ליותר מ־60 קיבוצים ומושבים לצמוח ולגדול ולהכניס אליהם גרעין התיישבות כזה או אחר, כל אחד בהתאם לאופי שלו".
סנסנה כאמור היה היישוב הראשון שקם. אחריו הוקמו באר מילכה בגבול מצרים, רחבעם ברמת הנגב, גבעת בר בין רהט לבאר שבע, אליאב בלכיש, כרמית בצפון הנגב, חירן במזרח הנגב ומצפה אילן בצפון, שהוקם יחד עם רונה רמון ז"ל. כיום הם חונכים את בית אסף רמון ומתכננים גם פרויקט לזכרה של רונה. לצד היישובים החדשים שהוקמו, סייעה העמותה לעשרות מושבים וקיבוצים שסבלו מתת־אכלוס לצמוח ולפרוח מחדש.
עבור הארבעה (ניר בלושטיין שהה בחו"ל ולא יכול היה להשתתף בראיון - ט"ל) המפעל שלהם ממשיך את המפעל הציוני. "מבחינתנו הסיפור של הקמת המדינה לא הסתיים", מבהיר פלמר. "המדינה עוד לא השלימה את ההקמה שלה ויש לנו זכות גדולה להיות דור ההמשך שיכול ליזום, לחלום ולהגשים. אנחנו 20 שנה בתוך המסע הזה ועדיין מרגישים שהוא עוד לא התחיל. כל יום עבורנו הוא כמו היום הראשון בארגון".
נוסף לפלמר המנכ"ל, ששימש כמזכיר סנסנה וגם ניהל את הפעוטון, מוביל פישר את ציר גיוס המשאבים של הארגון במטרה לייצר פרויקטים יזמיים גם בעתיד. יעקובוביץ ובלושטיין עזבו את העבודה בפועל בתנועה ומכהנים בהתנדבות כדירקטורים בעולם השקעות האימפקט (השקעות חברתיות וסביבתיות). כמו כן, ישנו צוות של כ־40 איש "שבזכותם הכל קורה", מדגיש פישר, "בזכותם אנחנו מצליחים לעשות דברים על סף הבלתי אפשריים".
פלמר: "בנינו עד היום 104 מוסדות ציבור והאימפקט הכלכלי הוא מעל 10 מיליארד שקל. אנחנו מניעים כרגע במקביל יותר מ־160 פרויקטים בתחומים שונים, מהנדסה ועד קהילה. אנחנו עובדים בראש עסקי למטרה ציבורית, וגם אם יש המון הכנסות, הכל חוזר לפעילות ואנחנו משתכרים מתחת לשכר המקסימלי של עובדי ציבור".
בשנת 2015, לאחר כעשור וחצי של פעילות מוצלחת, הבינו החברים שזה הזמן לבצע קפיצה גדולה קדימה. "עשינו מעין ספירת מלאי", מחייך פישר, "הבנו שהקמנו יישובים חדשים, דחפנו החלטות ממשלה להשקעות של מיליארדים ויזמנו בפועל פרויקטים. אבל כשניסינו לנתח את האימפקט, הבנו שגם 20 שנה לפני שיצאנו למסע הזה 75% מהאוכלוסייה חיה במרכז הארץ, וגם אחרי שהיינו עמוק בתוך הפרויקט גילינו שהאחוזים לא משתנים. המחט לא זזה ברמת המקרו של מדינת ישראל, וזה גרם לנו לחשוב".
מהפרדיגמה שכל החיים במדינת ישראל מרוכזים במרכז הארץ, החלו בתנועת אור לשקוד על חזון של שלושה מרכזים עד שנת 2048, מאה שנה מהקמת המדינה, מהפכה בתכנון התחבורה, התעסוקה, הדיור ועוד. הגלגלים נמצאים בתנועה, והארבעה כבר גייסו לתוכנית־העל מאות שותפים במשרדי הממשלה ובמגזר העסקי והשלישי, שנרתמו לנושא.
בשנת הקורונה, מטבע הדברים, הואט קצב ההתקדמות. "לא הייתה תשומת לב, וגם היה קשה להשיג את הקשב של אנשים למשהו שהוא לא כאן ועכשיו", אומר פישר. "מצד שני, דווקא בשנה האחרונה התעצמה והתגברה ההבנה שצריך את זה, שצריך לתכנן אחרת, שקהילות הן דבר חשוב. והאופן שבו מתכננים את הדיור והשכונות הבאות של מדינת ישראל צריך לשנות כיוון. הקורונה הציפה את הצרכים הללו, מה שהופך את כל החזון שלנו לבעל משמעות חזקה יותר".
בתקופת הקורונה לקחה תנועת אור כפיילוט ארבע ערי פיתוח והפכה אותן לערים שוות. דימונה, אופקים, קריית שמונה ועכו זכו להיות חלק מפיילוט המיתוג מחדש.
"אנחנו עושים תוכנית עסקית לעיר ברמה בינלאומית. דימונה למשל הולכת להיות אחת הערים המובילות בעולם בתחום תעשייה 4.0, אופקים באגרוטק, קריית שמונה בפודטק. מצאנו לכל עיר את הקוד המיוחד שלה שיכול לא רק לייצר משרות טובות לצעירים, אלא להביא לכך שצעירים גם ירצו להישאר לגור בה".
יעקובוביץ: "אני חושב שכיום השיח השתנה מאוד. אם לפני עשרות שנים השיח היה 'בואו לנגב ולגליל כי צריך וחשוב', היום אנשים באים כי הם בוחרים לחיות במקומות האלה, כי הם מוצאים את התועלות והיתרונות שנמצאים שם. מתברר שעשרות ומאות אלפי אנשים אומרים שיותר טוב להם מחוץ לתל אביב. מובן שצריך לטפל בתחבורה ובתעסוקה, אבל בשנים האחרונות אנשים באים יותר מרצון. בדימונה כבר קשה לקנות מגרשים".
עצמאות הפריפריה, או ליתר דיוק המרכזים החדשים, עצמאות הרשויות ועצמאות השכונות הן חלק מהחזון של תנועת אור. "אנחנו רואים את זה ברמת המיקרו של השכונה", אומר פישר, "החוליה הלכאורה חלשה שצריכה להיות עצמאית ולתת מענה לתושבים שלה. המטרה שלנו היא שבסופו של דבר מתוך העיר העצמאית, הקהילה העצמאית והשכונה העצמאית יצמחו כוחות מקומיים של הנהגה שיידעו לתת את הפתרונות החברתיים, ויזמינו את כל מי שגר בעיר להמשיך לגור בה, ולכל מי שגר מחוצה לה להשקיע וליזום. זה המהלך שלנו בעשור הקרוב".
פלמר: "הסיפור של להפיח רוח ואופטימיות, זו הסיבה שבגינה כל זה קורה. השאר זה תירוץ. החיבור, האופטימיות והתקווה - זה מסר שהמדינה רק בהתחלה שלה וכולם יכולים למצוא את עצמם פה ולעשות דברים מטורפים. זו ממש הפואנטה".
התרעות פיקוד העורף