לפני כשנתיים איבדה בתיה עזרא, מנהלת תחום התנדבות עירונית בבת ים, בחברה לתרבות, פנאי וספורט מטעם העירייה, את אביה. היא לא שיערה שהאובדן האישי שלה יחבור בדרך עקיפה לעיסוק היומיומי בחייה, המסייע לקשישים להתמודד עם בדידות על ידי התנדבות.
"אחרי שאבי נפטר, ראינו אחיותיי ואני את אמי הולכת ודועכת", מספרת עזרא, "חשבנו שאחרי שהתקופה האינטנסיבית שבה היא טיפלה באבא חלפה, היא תשתחרר מהעול והקושי ותחזור לחיים במהרה, אלא שטעינו טעות מרה. אמי הסתגרה בד' אמותיה, לא הסכימה לצאת מהבית, ואנחנו הבנות יחד עם החברות הקרובות שלה היינו צריכות לעטוף אותה ולשמור עליה".
עזרא חיפשה כל דרך שהיא לגרום לאמה לצאת מהבית, אפילו על ידי מיזם המתנדבים שהיא עצמה מפעילה בעיריית בת ים, אך לשווא. "רציתי שהיא תחזור להיות עצמאית, אבל לא מצאתי דרך", היא מספרת. "בשיחה אקראית במספרה עם חברה שהתאלמנה בגיל צעיר, היא סיפרה לי על מפגש חד־פעמי שנכחה בו עם עובד סוציאלי שסייע למשתתפים להתמודד עם תקופת האבל. ראיתי בכך סימן ולא התמהמהתי. מיד לקחתי את מספר הטלפון של מנחה הקבוצה בניסיון להביא אותו לבת ים למפגש דומה בעיר". עזרא לא שיערה שהמפגש האקראי הזה ישנה את חייה של אמה. "זו הייתה לידתו של פרויקט 'ממשיכים בחיים'".
"גייסנו אלמנים ואלמנות בטווח הגילים שבין 60 ל־80, קבוצה של כמעט 20 איש, כולל אמי הפרטית, במחיר סמלי מאוד המיועד לכיסוי ההוצאות, וקרו שם דברים נפלאים", אומרת עזרא. מנחה הקבוצה הוא אבי אופיר, עובד סוציאלי מתל אביב, שהסכים להגיע לבת ים לבקשתה של עזרא במטרה לערוך סדנה בת כמה מפגשים בהתנדבות מלאה.
עזרא מבקשת לציין את שיתוף הפעולה של ויצו בת ים והיו"ר סימה פרמון, שסיפקה את הליווי ואת המבנה של ויצו לטובת העניין, וגם עזרה לה לגייס את האלמנים והאלמנות בתוך העיר.
"הקבוצה התגבשה במהרה, כבר במפגש השני הם יצאו לבתי קפה וקבעו לצאת להצגות", היא מספרת, "בגלל שאמא שלי לקחה חלק במפגשים, גיליתי שהם פתחו קבוצת וואטסאפ מקבילה, לצד זו הרשמית שאנחנו מנהלים, שנקראת 'האלמנות העליזות' (קבוצה שכללה גם גבר אחד), וכך הן החלו לתמוך זו בזו גם מעבר לשעות המפגשים".
"זה מאוד התחבר לי לפרויקט 'מתחברים'", אומרת עזרא, "חשבתי כיצד אני מסייעת לצמצם את בדידותה של אמי, והבנתי שיש עוד הרבה אמהות כאלה. הפרויקט אכן נותן מענה למצוקת הבדידות. אני מביטה על אמא שלי כיום ורואה שהיא פורחת והברק חזר לפניה, יש אור במבט, וזה משהו שלא היה שם הרבה מאוד זמן".
עזרא מספרת כי היא גייסה את משתתפי הקבוצה לפעילות חברתית וקהילתית. "זה קל לבנות קהילה עם מכנה משותף ושיח דומה, לגייס אותם להתנדבות במטרה להעניק להם משמעות. זה לא משהו שקיים בכל מקום".
השיחות במפגשים אינן רק שיחות תמיכה, אלא גם על עניינים לוגיסטיים שאיש לא מעז לדבר עליהם בקול, כמו למשל, האם הוצאתם מהארון את הבגדים של בן או בת הזוג? ואם לא, מתי ואם בכלל צריך לעשות את זה? בנוסף, מדברים על ייפוי כוח מתמשך ומיצוי זכויות.
"תמיד יש חשש של חשיפה, אבל אין חובת דיבור. יש חובת נוכחות אבל לא חובת דיבור, שפת הגוף מדברת, אבל אנשים באופן טבעי נפתחים ומשתפים", אומר אבי אופיר, מנחה הקבוצה. "המשותף לכולם הוא שהבדידות המחלחלת היא מאוד מבהילה. הבהלה היא קודם כל בלקחת אחריות על דברים שהיו זרים - כמו לנהל משק בית, לנהל כספים - וגולשת לנושאים כמו: כמה מותר לנו להיעזר בילדים, האם זה לגיטימי 'להפריע' להם?".
אופיר מספר כי מאחורי המבנה שבו מתקיים המפגש יש קניון, "גיליתי שהם הולכים מיד אחרי הקבוצה לשתות קפה ביחד, ובעיניי, שם מתחילה העבודה האמיתית. המרחב שבו אפשר גם לצחוק וגם לבכות, וגם לעבד יחד את התכנים שעולים בתהליך. בסופו של דבר, הייחודיות בקבוצה היא שכולם מגלים שהם לא לבד בתהליך, וזה רק מרגיש להם כך".
בבסיס התוכנית לפיתוח וקידום התנדבות של ולמען אזרחים ותיקים של מפעל הפיס, עומדת התפיסה כי התנדבות היא כלי אפקטיבי לחיזוק תחושת המשמעות בקרב אזרחים ותיקים ולחיזוק תחושת ההשתייכות והאחריות המשותפת על המציאות החברתית. ההתנדבות מחזקת את ההכרה בתפקיד החשוב והמשמעותי של האזרחים הוותיקים, בעשייה חברתית ובהשפעה על החברה.
"אנחנו כל הזמן בודקים מה הצורך שעולה מהשטח במטרה לבנות שירותים רבים יותר לאזרח ולהנגיש את השירותים וההתנדבות למען הקשישים", מוסיפה עזרא, "אנחנו מחפשים כל הזמן תוכניות פעולה על מנת להגיע לקשישים רבים יותר, ובבת ים, העיר הקשישה ביותר בישראל, יש הרבה כאלה שלא נמצאים במועדונים או במתנ"סים ובטווח הראייה שלנו. ומחפשים דרכים להנגיש מבחינה שפתית את הנושא לקשישים שאינם מדברים בעברית, וכיוצא בזה. השאיפה שלנו היא להגיע לכמה שיותר אנשים, להנגיש להם את השירותים ולסייע להם ככל שניתן בהפגת הבדידות ובמתן מענה לצרכים הבסיסיים ביותר".
התרעות פיקוד העורף