הטקס המרכזי לציון 50 שנה לטבח 11 הספורטאים ואנשי המשלחת הישראלים שנרצחו באולימפיאדת מינכן, ב־5 בספטמבר 1972, נערך היום (שני) בשדה התעופה הצבאי בפירסטנפלדברוק במעמד נשיא גרמניה פרנק ואלטר שטיינמאייר ונשיא המדינה יצחק הרצוג ובהשתתפות משפחות י"א הספורטאים הישראלים שנרצחו. נציגת המשפחות אנקי שפיצר - אלמנתו של קורבן הטבח מאמן הסייף אנדרי שפיצר ז"ל - אף תישא דברים.
"כל מי מאיתנו שזוכר את השעות החשוכות והאינסופיות של ספטמבר המר ב-1972, נושא בליבו את אותה צלקת, את אותם רגעים בהם עקבנו בחרדה איומה ובדאגה אין קץ אחרי הדיווחים הסותרים, שהגיעו כל כמה שעות מהכפר האולימפי במינכן", הוסיף. "התקשינו להאמין שספורטאים שופטים ומאמנים יהודים וישראלים מוחזקים בידי טרוריסטים על אדמת גרמניה. ייחלנו כל כך לסוף אחר. אבל לדאבון הלב, ולשברו, תקוותינו התבדו", שיתף בכאב.
בהמשך סיפר על זכרונו האישי מהאירוע הכואב: "אף על פי שהייתי רק נער צעיר - לא אשכח לעולם את אותו בוקר נורא עת נסעתי עם אבי ושמענו ברכב, יחד, בנשימה עצורה, את החדשות המחרידות".
"לא אשכח את הדמעות שנקוו בעינינו, את תחושת ההלם המוחלט, את האבל, הקדרות, והיגון העמוק, שעטפו מדינה שלמה, כאשר מה שכונה 'האולימפיאדה השמחה' – הפך באחת לרגע השפל החשוך ביותר בקורות הספורט העולמי, ובתולדות האולימפיאדה", הוסיף. לדבריו, "הטבח הברוטאלי והאכזרי, שגדע את חיי אחד עשר ספורטאים ישראלים, ואת חייו של שוטר גרמני, היה טרגדיה אנושית אדירה של רמיסה של ערכי המוסר והצדק, של מחיקת כבודו של האדם, של אובדן צלם אנוש. זה היה רגע שבו כבה הלפיד האולימפי".
"עבורנו, כעם וכמדינה – הטבח הזה היה ועודנו אסון לאומי. הוא חילל את הקדושה המאחדת והמלכדת של האולימפיאדה - סמל הספורט; והכתים בדם את דגלה. דגל חמש הטבעות האולימפי, לעולם לא יהיה כפי שהיה", הוסיף.
בהמשך, התייחס להנצחת י"א הספורטאים על אדמת גרמניה: "לצערן ולכאבן של משפחות הקורבנות על אובדן יקיריהן, לייסורים ולדמעות, וגם לצלקות הטראומטיות שאותן נשאו הניצולים והשורדים לאורך השנים, התווספו כאבי האדישות והפניית העורף. אלה היו שנים שבהן נדמה שנשכחה אמת אחת פשוטה: זוהי לא טרגדיה יהודית וישראלית, זוהי טרגדיה עולמית".
"טרגדיה שיש להזכיר ולהנציח בכל אולימפיאדה, וללמד את לקחיה מדור לדור. טרגדיה שמדגישה לנו שוב ושוב, כי אין דבר הפוך יותר מספורט מאשר טרור, ואין דבר הפוך יותר מטרור מאשר הרוח הספורטיבית. אסור שהעולם ישכח את מה שקרה באולימפיאדת מינכן. גרמניה לא היתה ראויה לאמון שהספורטאים הישראלים ומשפחותיהם העניקו להם", המשיך.
בהמשך, הודה למשפחות הקורבנות ולנשיא הרצוג שהגיעו לטקס: "איננו יכולים לכמת את הצער, את הכאב שחוויתם. אנו יכולים רק לדמיין את המשמעות שהייתה לאבדן של בניכם, אישיכם, ואבותיכם, את המשמעות שעדיין יש לאבדן זה. אני יודע: הסבל, הכאב והטראומה ממשיכים לחיות בקרב במשפחותיהם עד עצם יום הזה. שום דבר בחיים שלכם אינו דומה למה שהיה לפני 1972. שום דבר אינו כפי שהיה יכול והיה צריך היה להיות. הכאב המתמיד הזה נמשך כבר חמישה עשורים".
עוד אמר: "המשחקים האולימפיים של מינכן היו אמורים להיות שונים בתכלית מהמשחקים הקודמים בגרמניה, אלה של 1936, שהנאצים ערכו כמופע תעמולה בומבסטי, כאשר ניצלו לרעה, ללא בושה וללא מצפון, את הרעיון האולימפי למען למטרותיהם".
"מינכן 1972 הייתה אמורה להיות תוכנית-נגד לברלין 1936. הרפובליקה הפדרלית הצעירה רצתה להציג עצמה כחברה פתוחה לעולם, ליברלית, שזוכה להכרה וכבוד בקרב הדמוקרטיות – חברה שמודעת לאחריותה להיסטוריה ומכירה בה", ציין. לדבריו, הייתה השאיפה להציג "משחקים עליזים" בגרמניה שהשאירה את הקסדה עם הקוץ ואת הצעידה הנאצית מאחור. "אבל הייתה גם את האחריות לספורטאיות וספורטאים מכל העולם, כולל ובעיקר לאלה מישראל".
הנשיא הגרמני הצהיר כי גרמניה לא היתה ראויה לאמון שהספורטאים הישראלים ומשפחותיהם העניקו להם: "הם לא היו בטוחים. הם לא היו מוגנים. הם עונו ונרצחו בארצנו על ידי מחבלים. לא היינו ערוכים למתקפה כזו, אבל היינו צריכים להיות ערוכים - גם זה חלק מהאמת המרה".
"לא היינו ערוכים לכך שהפעם מחבלים זרים ינצלו לרעה את הרעיון האולימפי בדם קר ולא יבחלו בשום צורה של אלימות. לא היינו ערוכים לפיגוע טרור אשר בוים במחשבת תחילה מול קהל הטלוויזיה הבינלאומי", הוסיף. לטענתו, המאמץ של 1972 להציג את גרמניה כדמוקרטיה שוחרת-שלום וידידותית נכשל באופן טרגי במינכן. "הכפר האולימפי הפך לבמה בינלאומית עבור המתנקשים, לבמה בינלאומית לשנאת יהודים ולאלימות. אסור היה לאפשר לזה לקרות".
"ההנצחה היום יכולה להיות כנה רק אם נהיה מוכנים להכיר בתובנות כואבות. אם נודה באמת שהסיפור של הפיגוע באולימפיאדה היה גם פרשה של טעויות שיפוט וטעויות איומות וקטלניות, כן, של כישלון. ההכרה בכך הייתה צריכה לבוא מזמן", הבהיר. עוד ציין כי "בעקבות המתקפה באו שנים ועשורים של שתיקה והדחקה, שנים של אדישות הולכת וגוברת לגורלם של הנשארים מאחור. שנים של אטימות-לב. גם זה כישלון. איך כל זה קרה? עלינו לשאול את עצמנו את השאלה הזו ולחפש תשובות. אנחנו חייבים לרצות למצוא את התשובות האלה סוף סוף".
"מי ייתן ויום זה יגרום לכן, המשפחות, להרגיש שחשים את כאבכם, וכי אנו רציניים באחריותנו. הידידות והפיוס שהעניקה לנו ישראל היא לא פחות מנס. מי ייתן ומשמעותו של היום הזה יהיה כי אנחנו הגרמנים נוכיח את עצמנו כראויים לנכס היקר ביותר שהוא הבסיס לידידותנו - הנכס שנפגע כל כך במקום הזה לפני 50 שנה: אמון", סיכם.
עוד אמר השר: "יובל חלף מאז האירועים המזוויעים של ספטמבר 1972, והתיקון ארך זמן רב מאד. עשרות שנים של אירועי ספורט אולימפיים, חגיגיים ומרגשים, שהתקיימו תוך הדחקה והרחקה של הכתם האפל ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. שנים בהן כאבכן – המשפחות השכולות – התקיים בשולי האירועים; שנים של המתנה להכאה על חטא ולהכרה בעוול, שנוסף על האסון".
התרעות פיקוד העורף