"על פי חומרת הדין, בית המשפט קובע כי הנאשמת, שולמית כהן, ראויה לעונש המרבי: מוות!", כך, במשפט הדרמטי הזה, נפתח "בעין הסערה", ספרו הביוגרפי של יצחק (אייזיק) לבנון, לשעבר שגריר ישראל במצרים, שיצא לאחרונה. לבנון, אז בן 18, לעולם לא ישכח את הרגעים ההם ב־1963, שבהם נידונה אמו, מרגלת יהודייה, בבית המשפט הצבאי בביירות לגזר דין כה בלתי נתפס. "היו בכי וזעקות שבר מצד בני משפחתי, ומחיאות כפיים מצד אלה שציפו לגזר הדין הזה", מתאר לבנון בספר. "כמה עיתונאים עזבו במרוצה את האולם המלא עד אפס מקום, ממהרים לדווח למערכות העיתונים שלהם על גזר הדין".
בספרו מתאר לבנון את המסע שעבר מאז שהיה נער בביירות לאם מרגלת ועד שהפך לנציגה של מדינת ישראל במצרים. "אני מתאר מצד אחד נער שנולד וגדל בארץ אויב, נער שהיה מפוחד, שלא יכול היה להפגין את יהדותו ואת הציונות שלו, שנרדף ונזרק מהמדינה; ומצד שני אדם בוגר שמגיע למצרים כנציגה של מדינת ישראל במלוא הגאווה - ומראה איך הם אותו בן אדם. החלטתי לפתוח בסיפורה האישי של אמא בביירות כי רציתי להמחיש את הפער בין הרגע ההוא בבית המשפט ובין הרגע שבו אני עומד כשגריר ליד הנשיא חוסני מובארק".
לבנון נולד בשכונת ואדי אבו ג'מיל, הידועה כשכונת היהודים בביירות, ב־1944. "כנער לא ידעתי על כל העבודה שאמי עשתה", הוא מספר. "רק ראיתי שיש מין תכונה כזאת בתוך הבית, שהיא לא אופיינית".
עד לרגע תפיסתה פעלה שולמית (שולה) כהן בשני אופנים עיקריים: הראשון היה הברחת יהודים מסוריה ומלבנון למדינת ישראל; והשני היה העברת ידיעות לאנשי מודיעין בישראל. לאחר גזר דין המוות שהושת עליה בבית המשפט, הוחלט להמתיק את עונשה, ונגזרו עליה 20 שנות עבודות פרך. במקביל, גם אביו של לבנון נשלח לכלא. באותה עת לבנון ואחיו המשיכו לגור בביירות. "את הדברים האלה אני סוחב עד עכשיו", הוא מתאר, "זה לא היה קל. בגלל ההתערבות של אבא והמגעים שניהלנו, היינו תחת הרושם שהמשפט הזה יהיה לקולה ולא לחומרה. אמרו לנו שיהיה בסדר. אבל גזרו עליה 20 שנים של עבודות פרך. אחרי זה היא עברה לידי ואמרה: 'זה כל מה שאתה מסוגל לעשות, אייזיק?', אני סוחב את זה עד עכשיו".
לבנון נזכר בהתרגשות כיצד הבחין בדגל ישראל מתנופף מעל לשגרירות ישראל בקפריסין. "מעולם לא ראיתי דגל ישראל מונף, תמיד ראיתי כיצד שורפים אותו בהפגנות האנטי־ציוניות, או כיצד דורכים עליו או מלכלכים אותו", הוא מספר. "אני זוכר שממש עמדתי רגע לראות האם זה אמיתי או שמא אולי יורידו אותו וישרפו אותו, אבל אז הבנתי שלא. הבנתי שרק לפני שעה הגעתי ממקום שבו שרפו דגלים, שבו קיללו אותנו וירקו עלינו, אבל עכשיו אני מוגן. המעבר הזה היה די סנטימנטלי".
יום אחד קרא לבנון בעיתון על פתיחת קורס צוערים והחליט לנסות להתקבל. "הלכתי אל הלא נודע", הוא מספר, "וכך פתחתי בקריירה שנמשכה 40 שנה". במהלך השנים ייצג לבנון את מדינת ישראל באו"ם בניו יורק, בוונצואלה, בקולומביה, בפריז, במונטריאול, בבוסטון, בז'נווה ובמצרים.
הגעתו כשגריר לקהיר התרחשה 43 שנים לאחר שנאלץ לברוח מלבנון. כהונתו אופיינה בשלל אתגרים, אבל אחד הימים שהוא לעולם לא ישכח היה 9 בספטמבר 2011, כאשר המון מפגינים פרץ לשגרירות ישראל בקהיר. תשעה חודשים לפני כן, ב־25 בינואר 2011, "יום השוטר" במצרים, פרצו מחאות המוניות ברחובות קהיר, וכיכר תחריר הפכה למוקד המחאה של המפגינים נגד השחיתות והמצב הכלכלי.
בהמשך קראו המפגינים להדחת הנשיא חוסני מובארק. המחאה נמשכה במשך 18 ימים, שבהם נהרגו מאות בני אדם. כעבור מספר שבועות מובארק נעצר יחד עם משפחתו בחשד למעשי שחיתות. ההפיכה במצרים הובילה להתרופפות האחיזה בחצי האי סיני. כתוצאה מכך, באוגוסט 2011 חצתה חוליית מחבלים את הגבול לישראל מדרום ורצחה שמונה ישראלים. בחילופי אש של צה"ל עם המחבלים נהרגו, בין היתר, חמישה חיילים מצרים. בעקבות כך, פרץ גל הפגנות סוער במצרים, שהוביל בסופו של דבר למתקפה שאירעה על השגרירות.
"ביום הזה חשתי פחד אימים", מודה לבנון. "כאשר הקב"ט קורא לך ואומר: 'אייזיק, תעשה כל מה שאתה יכול כי פרצו לשגרירות', אתה רואה בדמיונך כיצד ההמון נכנס לתוך השגרירות. אתה יודע שבפנים יש שישה אנשים ואתה חושב על הנורא מכל. אבל אתה גם יודע שאסור לך לאבד את העשתונות, ואסור לך להיכנס לפאניקה".
לבנון מתאר 13 שעות של מתח אדיר עד שהגיע צוות השגרירות לשדה התעופה ועלה על המטוס לארץ. "בכל השעות הללו אני חששתי שיערכו לינץ' בשישה שהיו בשגרירות", הוא אומר. "חשבתי על כך שמדובר בשש משפחות. זאת הייתה סיטואציה מאוד קשה".
בספרו כותב לבנון: "יש בי כעס גדול על אירועי הלילה בקהיר, כעס ואכזבה עמוקה מהתנהגות המצרים. אבל גם לא מעט כעס עלינו. על כל המוסדות הישראליים וקברניטי המדינה שההתנהלות שלהם במשך 30 שנות שלטון מובארק הביאה לתוצאה הקשה ההיא. אכלנו את פירות הבאושים שגידלנו במשך 30 שנה. היינו צריכים לנהוג אחרת. העוינות נגדנו התקבעה בתודעה המצרית. ואנחנו לא עשינו דבר כדי להיאבק בה".
למרות מה שחווה לבנון במצרים, הוא חזר לימים לקהיר על מנת להיפרד ממנה כראוי.
"אני מוכן לחזור לביירות בכל רגע ובכל שלב, רק בתנאי אחד: כנציגה של מדינת ישראל. כדי לסגור את המעגל בעקבות מה שהם עשו לי, למשפחתי, לאמא שלי ולאבא שלי. הייתי רוצה לחזור כנציג של מדינה ריבונית ולומר להם: עכשיו תדברו אליי בגובה העיניים. אבל אני גם מציאותי. זה חלום באספמיה, בגילי אני כבר לא יכול להגיע לשם. היות שהספר הזה הוא סיכום של חיים, אני מאושר ממה שעשיתי, מחיי וממשפחתי. אני שמח בחלקי".
התרעות פיקוד העורף