לאחרונה הרכב שופטי בית המשפט העליון, קבע כי אי-נאמנות מינית ממושכת שהוסתרה, ושלא הייתה לה השפעה על התנהלותו הכלכלית של משק הבית של בני הזוג, לא יכולה לבוא בגדרי הנסיבות המיוחדות שבהתקיימותן יהא זה מוצדק לסטות מכלל האיזון השוויוני שקבוע בחוק יחסי ממון ולפיו בעת פרידה תתבצע חלוקה שיוויונית של הזכויות והרכוש בין הבעל לאישה.
במקרה זה הבעל הגיש נגד האישה תביעת גירושין, בין היתר בעילה של בגידה במשך כ-12 שנים, בהם ניהלה האישה מערכת יחסים אינטימית עם גבר אחר.
הבגידה באותו פסק הדין לא השפיעה על ההתנהלות הכלכלית של משק הבית ועל המאמץ המשותף – על אף זאת, ביקש הבעל לשלול מהאישה את חלקה ברכוש הצדדים שנצבר לאחר תחילת מערכת היחסים האינטימית מחוץ לחיי הנישואין.
בית הדין הרבני האזורי קיבל את עתירת הבעל והקדים את מועד הקרע ליום תחילת הבגידה מצד האישה ואילו בית הדין הגדול קיבל באופן חלקי בלבד את טענות האישה בנושא וקבע חלוקה של 80% לטובת הבעל ואילו 20% בלבד לטובת האישה.
בעתירה שהוגשה על ידי אישה לבג"ץ נטען כי בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי מצאו לנכון לסטות מהסדר איזון המשאבים השיוויוני אשר קבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, בשל שיקולי נאמנות מינית.
השופטים בבית המשפט העליון בפסק הדין החדש קיבלו את עתירת האישה וציינו כי פסקי הדין של בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי – שקבעו כי חוסר הנאמנות של האישה מוליך לסטייה מאיזון שוויוני – חרגו מהוראות חוק יחסי ממון וכי יש מקום להתערב בהם.
השופטים הדגישו כי לצד ברירת המחדל החוקית שלפיה החלוקה תהיה שוויונית, נקבע בסע' 8 לחוק יחסי ממון חריג מוגבל בהיקפו אשר מקנה לביהמ"ש סמכות לסטות מכלל החלוקה השוויונית; זאת, בהינתן "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת".
בהתאם לפסיקת בתי המשפט השימוש בסעיף זה יעשה במשורה ותוך בחינת מכלול הנסיבות של המקרה הקונקרטי לגופו ושקילת שיקולים כלכליים ואחרים ולעניין אופן הפעלתו של סעיף 8 נקבע בפסיקה כי ככלל, הסעיף לא נועד לאפשר "חלחול" של שיקולי אשם לסוגיות הרכושיות.
בכל הנוגע לנאמנות מינית, צוין בפסק הדין במפורש כי אי-נאמנות מינית, כשלעצמה, אינה מצדיקה חריגה מן ההסדרים לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים, וכי אין לאשם היחסי בפירוק חיי הנישואין נפקות לעניין חלוקת הרכוש.
*הכותבת לא ייצגה בהליכים בין הצדדים.
התרעות פיקוד העורף