התובעים טענו כי הצוות הרפואי התרשל בכך שלא הסביר לאם, שהייתה בת 36 בעת ההיריון, על הסיכון המוגבר לתסמונת דאון ועל זכאותה לבצע בדיקת מי שפיר במימון משרד הבריאות. בתצהירה טענה התובעת: "לו הייתי יודעת שיש סיכון לתסמונת דאון בגלל הגיל ברור שהייתי בוחרת לבצע דיקור". היא הוסיפה: "לו היה נאמר לי שאובחנה אצל העובר תסמונת דאון, הייתי מבקשת הפסקת הריון בכל שלב של ההיריון".
מנגד, קופת החולים והנתבעים טענו כי ניתן לתובעת הסבר מספק על האפשרות לבצע בדיקת מי שפיר. הרופא המטפל העיד: "אני הסברתי, כתבתי שהסברתי, אם כתבתי שהסברתי אז ברור שהסברתי מתי ואיפה וכל הדברים האלה".
בית החולים טען כי פעל כנדרש בטיפול בתובעת, והרופאה הסבירה: "אני לא הייתה ממליצה, במועד בו הגיעה אליה התובעת, הגם שהיא בגיל 36 לעשות דיקור מי שפיר אם אין סיבה שמצדיקה ביצוע, כמו שסברה גם במקרה דנן".
השופטת קבעה כי אכן נפל פגם בהסברים שניתנו לתובעת על ידי קופת החולים, אך לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק. השופטת ציינה: "התנהלות התובעת בהריון וקיומו של גורם שלישי מייעץ - המיילדת - אשר התובעת נשמעה להנחיותיו, תחת הנחיות הצוותים הרפואיים בקופת החולים או בבית החולים, יש בהם לנתק את הקשר הסיבתי".
השופטת הדגישה את התנהלותה הבעייתית של התובעת: "התובעת לא ביצעה חלק מהבדיקות המומלצות ולא קיימה הנחיות של הצוות הרפואי... וזאת גם כאשר לא טענה כי לא ידעה אודות נחיצות ביצוע הבדיקות או כי לא הסבירו לה משמעותן, אלא לא ביצעה בדיקות מתוך בחירה". היא הוסיפה: "התובעת נמנעה מביצוע בדיקת סקר שליש ראשון ובדיקת סקר שליש שני - חלבון עוברי, שהן במהותן בדיקות דם פשוטות."
למרות דחיית עיקר התביעה, השופטת פסקה פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, בציינה כי "היקף המידע שנמסר לתובעת הוא חלקי בלבד". עם זאת, הפיצוי נקבע בסכום מדוד, בהתחשב בכך שהתובעת העידה כי "לא ייחסה למסירת המידע במסמכים שנמסרו לידיה חשיבות גבוהה".
השופטת סיכמה: "לא הוכח במידה הנדרשת הקשר הסיבתי, קרי כי היא הייתה מבצעת בדיקת מי שפיר לו ניתנו לה הסברים נדרשים". עם זאת קבעה כי "על קופת החולים לפצות את התובעת בגין ראש נזק של פגיעה באוטונומיה" בסכום של רבע מיליון שקלים.
התרעות פיקוד העורף