התופעה קיבלה חשיפה רחבה לראשונה בארצות הברית בשנות ה-80, עם עדויות שטלטלו את דעת הקהל. טענות על כתות סודיות, פולחנים שטניים וניצול מיני מאורגן עוררו פאניקה ציבורית, אך גם ביקורת מצד מומחים לפסיכולוגיה ומשפט שטענו כי מדובר בזיכרונות שתולים או באשליות קולקטיביות. ואולם, גם בעידן שאחרי ההיסטריה, ממשיכים להצטבר מקרים ועדויות ממדינות שונות, חלקם מגובים בראיות פורנזיות.
קורבנות של פגיעה מינית טקסית מתארים דפוסים דומים: פוגעים שפועלים במסגרת קבוצתית, שימוש קבוע בסמלים, חזרות על טקסים דתיים או מיסטיים, והפעלת מניפולציות קשות. לא פעם מנסים הפוגעים לגרום לקורבן להאמין שהוא “שותף” או “נבחר”, תוך ניתוק רגשי מהסביבה החיצונית.
בין אמת לבדיון: הקושי להוכיח
חלק מהמקרים המתוקשרים בעולם לא הסתיימו בהרשעות, בעיקר בשל היעדר ראיות או קושי להבחין בין זיכרונות אמיתיים לזיכרונות מודחים. יש המזהירים מפני הגזמה או פאניקה מוסרית, אך מאידך קיימת סכנה של התעלמות מפגיעות אמיתיות בשם הספקנות.
דו”ח של ממשלת קנדה מ-1993 הצביע על קיום תופעה מצומצמת אך ממשית, ואילו באנגליה ובגרמניה תועדו מקרים של ניצול מיני קבוצתי במוסדות דתיים בעלי אופי סגור, חלקם בעלי מרכיבים טקסיים מובהקים.
בישראל דווחו בעשור האחרון מקרים בודדים, שבהם עלו טענות לפגיעות מיניות במסגרת של קבוצות סגורות או כתות רוחניות. לעיתים הקורבנות התקשו להסביר את חוויותיהם, בשל האופי המבלבל של הפגיעה והבושה שנלווית אליה.
ברוב המקרים לא הוגשו כתבי אישום – לא בשל היעדר חומרה, אלא בשל קשיים ראייתיים. במקביל, עמותות טיפוליות דיווחו כי קורבנות מדווחים על דפוסים חוזרים, עם שילוב בין מין, שליטה וטקסיות.
חשוב להבחין: לא כל פגיעה מינית קבוצתית או במסגרת של מוסד סגור היא “טקסית”. ההבחנה נעשית כאשר יש שימוש חוזר במרכיבים פולחניים – חזרות על סצנות מסוימות, שימוש באביזרים, סמלים, מדים, טקסטים דתיים או רוחניים, והקניית משמעות “עליונה” למעשי האלימות.
המענה לפגיעה כזו מורכב ודורש אנשי מקצוע המנוסים בטראומה מורכבת, לצד רגישות מיוחדת מצד החברה. מצד אחד – לא להכחיש עדויות של קורבנות בשם הספקנות, ומצד שני – לא לייצר פאניקה מוסרית או לאבחן יתר על המידה.
התרעות פיקוד העורף