התביעה הוגשה על ידי עזבונה של ד’ ואמה, אשר לדבריהן ד’ נהרגה כתוצאה מתאונה ונפסק כי האם היא היורשת היחידה. האם טענה כי בתה השתכרה בסכום של כ-10,000 שקלים בחודש מעבודות שלא דווחו, וכי היא זו שסיפקה לה את שירותי הסיעוד שלהם נזקקה, תוך שהיא מקבלת על כך תשלום מהמוסד לביטוח לאומי. עוד דרשה התובעת פיצויים בגין אובדן “שירותי בת” בסכום של 467 אלף שקלים, בטענה כי בתה סייעה לה כעובדת סעד.
מנגד, הנתבעים, נהג הרכבת וחברת הביטוח הפניקס, טענו כי מדובר במקרה התאבדות ולא תאונה, וכי אין מקום לפסוק כל פיצוי לאם כתלויה. הם הציגו דוח רציפות ביטוח המוכיח כי המנוחה לא קיבלה כל הכנסה מדווחת בין השנים 2014-2017, וטענו שאין להסתמך על עדות האם בלבד, המהווה עדות יחידה של בעל דין ללא חיזוק. עוד טענו כי לא הוכח שד’ סיפקה לאם שירותי סיעוד כלשהם וכי התובעת נמנעה מהבאת עדים ומראיות מהותיות.
השופט יניב הלר דחה את טענות הנתבעים וקבע כי מדובר באירוע תאונתי החוסה תחת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בפסק הדין כתב: “בהיותו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בעל היבטים סוציאליים מובהקים… נכון יהיה לפרשו כך שיאפשר מתן פיצוי לאם שכולה, על אובדן כבשת הרש שלה, המשענת האחרונה שנותרה לה בחייה – בתה".
השופט פסק כי האם תקבל 57,620 שקלים בגין כאב וסבל, 15 אלף שקלים בגין הוצאות קבורה ומצבה, ו-150 אלף שקלים בגין אובדן שירותי בת, תוך שהוא מתאר את מצב חייה הקשה: “מדובר באישה קשת יום, הסובלת מדיכאון… ברי כי חסרונה של ד’ מכביד על התובעת מאוד ומקשה עליה בניהול שגרת חייה".
בסיום כתב השופט כי “את העובדה שממותה של ד’ ואילך נותרה התובעת להתמודד לבדה עם מעמסות חייה, אני סבור שיש לשקף בפסיקת פיצוי בסך של 150,000 שקלים בגין ראש הנזק של ‘אובדן שירותי בת'".
התרעות פיקוד העורף