בשבוע שעבר פורסם מחוון חדשני למדידת אלימות מבוססת מגדר, הראשון מסוגו שפותח בישראל. מדובר בכלי פורץ דרך, פרי עבודה משותפת של הרשות לקידום מעמד האישה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שמאגד נתונים ממשרדי ממשלה, מגופים הפועלים מטעם המדינה ומגופי חברה אזרחית. המחוון מצליח, לראשונה, לשרטט תמונה רחבה ומקיפה של תופעת האלימות כלפי נשים ואוכלוסיות מודרות בישראל.
הוא מאפשר ניתוח לפי סוגי אלימות, זיהוי קבוצות סיכון, פילוח לפי גיל, אזור, לאום ורקע סוציו־אקונומי. מדובר בתשתית חשובה לקבלת החלטות ולבניית מדיניות, אך גם בתמרור אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנו.
הנתונים שפורסמו במסגרת המחוון, כמו גם במחקר משותף של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ורשות האכיפה והגבייה, מצביעים על הקשר העמוק שבין אלימות ובין עוני, ובין אלימות פיזית לשליטה כלכלית. מהנתונים עולה כי כ־22% מהנשים שפנו לשירותי הרווחה בגין אלימות פיזית הן גם בעלות תיק חוב פעיל. רבות מהן חיות במצוקה כלכלית, בתלות מוחלטת, ללא רשת ביטחון, ללא שליטה על חשבון הבנק ולעיתים גם ללא אפשרות לעבוד. זוהי לא רק אלימות, זו כליאה.
האלימות הכלכלית, שעדיין אינה מוכרת רשמית בחוק בישראל, נוכחת היטב בשטח. היא כוללת, בין השאר, הדרה ממידע כלכלי, איסור על עבודה מחוץ לבית והחפצה של נשים דרך שליטה בכסף ובמשאבים. זו תופעה שחוצה מגזרים ומעמדות. העובדה שהיא כמעט אינה מדווחת מחייבת מאמץ מוסדי להתמודדות איתה, גם באמצעות העלאת המודעות והסברה.
הממצאים בחברה הערבית מטרידים במיוחד. נשים ערביות מהוות כ־20% מהנשים הנשואות בישראל, אבל גם יותר מ־50% מהנשים הפונות לרווחה בעקבות אלימות פיזית. רבות מהן חיות במציאות של רמת השכלה נמוכה, הכנסה נמוכה או לא קיימת, חשיפה גבוהה לתלות כלכלית ומיעוט הזדמנויות.
השליטה הכלכלית שממנה סובלות נשים רבות היא אחד המכשולים הגדולים שניצבים בפני היציאה ממעגל האלימות. זו תופעה שיטתית, מתמשכת, סמויה אך עוצמתית. היא מנתקת נשים מהיכולת לפעול, לקבל החלטות, לברוח, להשתקם. כל עוד לא תתקיים הבנה מערכתית עמוקה שהמאבק באלימות כלפי נשים חייב לכלול גם מענה כלכלי, שיקומי, פרקטי ונגיש, הנתונים הקשים ימשיכו לעלות.
המחוון החדש מציג פוטנציאל עצום לשינוי. הוא מביא מידע מרוכז, מאורגן, חזותי ונגיש, ומאפשר למקבלי ההחלטות לפעול על בסיס ראיות. אך כדי שהכלי הזה לא יהפוך לעוד כלי בלתי ממומש בשטח, נדרשים מחויבות ממשלתית עמוקה, תקצוב הולם והכרה בכך שהמאבק באלימות נגד נשים הוא מאבק חברתי, לא רק פלילי. הוא מתחיל במשפט, אבל חייב להימשך בתעסוקה, בדיור, בגישה למשאבים.
התרעות פיקוד העורף