"בקלנסווה ובטירה יש מעל ל-500 דונמים של אדמה שמעובדת בעיקר על ידי פלסטינים, וההכנסות שלהם הן באלפי אחוזים מעל יכולת ההשתכרות שלהם בשטחים, ולכן הסיכון שהם לוקחים בסופו של יום משתלם. יתרה מכך, גם כאלה שהמשטרה עצרה בדרך או תפסה כשהם קפצו מעל לגדר מגיעים לבית המשפט, משתחררים מקסימום אחרי יומיים מעצר, ואז הם חוזרים לפה הרבה יותר מתוחכמים. אנחנו התושבים יודעים לזהות את הפלסטינים ויודעים מה קורה. בהתחלה, כשהם היו רואים אותנו, הם היו בורחים כי חשבו שאנחנו מרשויות החוק. אתה שומע את הניב שלהם ומבין שהם לא ערבים ישראלים. חוץ מזה, רק שטח אחד מעובד על ידי תאילנדים שמועסקים על ידי אחת המשפחות בקלנסווה, ושטח נוסף על ידי תושבות המקום - שתי אחיות שעובדות בעצמן כבר שנים. כל השאר מעסיקים פלסטינים, או 'מעבירים', כפי שזה נקרא", הוסיף.
אותם תושבים מסבירים: "בעיית השב"חים - ואנחנו באנו בחלקנו מתוך רשויות החוק במדינה - היא לא בעיה של המשטרה אלא של המדינה כולה. הבעיה היא איך מצליחים להערים על כולם ולחדור לתחומי המדינה תוך היעלמות מעיני כוחות הביטחון - צבא, שב"כ ומשטרה. רובם, כפי שאמרנו, מגיעים משכם, אז ההגעה שלהם היא דרך עוטף ירושלים ומכל מקום שבו הם מוצאים פרצות. פה אנחנו יודעים להצביע על המטעים שבאחריות השב"חים, כי הם מכוסים בגדרות ועטופים בבד יוטה, וזה לא כי הם חוששים שיגנבו להם תותים - ממש לא. הם פשוט מגנים על עצמם. יש פה משכם, מטול כרם ומקלקיליה. תושבי קלנסווה לא מאפשרים להם להתגורר וללון אצלם בבתים או באזור, ולכן הם מתגוררים בשטחים החקלאיים במחסנים או במבנים נטושים. בטירה זה בעיקר בגידול ירקות וכמובן באתרי בנייה. למעט מהנדסים, מנהלי פרויקטים ומפקחים שאמורים לחתום על תוכניות עם רישיונות - כל שאר הפועלים הם שב"חים, וקל לראות את זה".
"כל הערים הללו סמוכות לכפרים היהודיים שלנו, ואנחנו קו התפר - מרחק של עשרות מטרים מאותן ערים ערביות. אנחנו לא מוכנים לשמוע יותר את התירוצים שאין ניידות או שהניידות מטפלות באירועים אחרים. הם פה כל יום במשך חודשים; שלא יספרו לנו שכל יום וכל היום הניידות עסוקות. ואם כן - שיזרימו לכאן כוחות, והם יראו כמה עצורים יהיה להם פה. או שהופכים אותם לחוקיים, או שמטפלים בתופעה הזאת", אומרים התושבים.
התרעות פיקוד העורף