זה אולי ממחיש בצורה הטובה ביותר את הקרב שמתפתח כעת סביב דמותה של צרפי. אותם רגעים, אותם אנשים ואותן תמונות – אבל שתי פרשנויות שונות לחלוטין. בעוד התביעה מבקשת לבחון את מעורבותה בתוך מכלול האירועים שהוביל לרצח, ההגנה מציירת צעירה שנקלעה, לדבריה, לסיטואציה שיצאה משליטה – מבלי שתכננה אותה ומבלי שרצתה בתוצאה.
מערכת יחסים של שלוש שנים
"היא נורמטיבית לחלוטין", הוא אומר. "משרתת בצה"ל, הייתה בחופשה מהצבא, מגיעה ממשפחה נורמטיבית... אחותה משרתת במשטרת ישראל. בקיצור, עולם הפשע הוא לא מוכר לה והיא לא מוכרת לו. בסך הכול נערה רגילה לחלוטין". אלא שלדבריו, מערכת היחסים עם בניהו הייתה רחוקה משקטה. שטרן טוען כי היא הייתה רוויית ויכוחים ואלימות, בעיקר מצדו של בניהו, וכי אגם אף הגישה תלונות בעבר. בשיחה עולה גם סוגיית צווי ההרחקה בין השניים, אם כי הסנגור מבהיר כי בשלב זה אינו יכול לקבוע בוודאות אם צו כלשהו היה בתוקף דווקא ביום האירוע.
מה שהוא כן מדגיש הוא שהקשר בין השניים נמשך למרות הכול. "הוא כן דיבר איתה והוא כן נפגש איתה, ולא רק בסוף השבוע הזה", הוא אומר. שטרן מוסיף כי לדבריה היו על פניה חבלות, שלטענתו תועדו בצה"ל. לדבריו, אגם הסתירה חלק גדול ממה שהתרחש בינה לבין בניהו מבני משפחתה. "היא הסתירה הרבה מהמשפחה", הוא מספר, אך מוסיף כי לא הכול נשאר בתוך מערכת היחסים: "חלק מהדברים היא גם סיפרה. זאת אומרת, היא הגישה תלונות".
הבריחה מהדירה והחזרה אליה
שטרן שולל בתוקף את האפשרות שאגם גייסה אותם כדי לפגוע בבניהו. "הקטינים הגיעו מיוזמתם, הציעו להתלוות", הוא אומר. ומבחינתו, עצם הטענה שאגם הצליחה להניע קבוצת נערים לבצע עבורה תקיפה קשה דורשת הסבר: "לאף אחד מהם לא היה קשר רומנטי איתה... היא לא בגיל שלהם בכלל, לא הייתה היכרות ביניהם, שום דבר שאפשר לדבר עליו".
לפי גרסתה, מטרת החזרה של אגם הייתה הרבה יותר פשוטה: לקחת חפצים שנשארו בדירה. שטרן מזכיר שקית עם בגדים, בושם ופריטים נוספים, ומסביר כי מבחינתה לא מדובר היה בחפצים חסרי משמעות. לדבריו, לאגם היה ניסיון קודם שבו בניהו הרס לה רכוש ואף שבר מספר מכשירי טלפון. "היא הגיעה לשם, בהבנה שלה, איתם כדי לקחת את הדברים, וכדי שייתנו לה לקחת את הדברים בלי שיכלאו אותה או יתקפו אותה. שום דבר אחר", הוא אומר.
אבל כאן מגיעה השאלה הקשה יותר: אם הקטינים אכן הצטיידו בסכינים ובכלי תקיפה – מה אגם ידעה על כך? שטרן אומר כי הגרסה שלה חד-משמעית: היא לא ידעה. "היא מבחינתה טוענת שהיא לא ראתה את ההצטיידות", הוא אומר. אותה טענה מלווה גם את שאלת התכנון. "אני לא מכיר ראיה שאגם מתכננת יחד עם לינור, יחד עם הקטינים האחרים ויחד עם שילת איך הם יפגעו בו", אומר שטרן. האם היא מכחישה שהיה תכנון כזה? "כן. חד-משמעית".
"היא שמעה צעקות"
ואז השיחה משתנה. לפי גרסת ההגנה, בשלב שבו מתחילה התקיפה עצמה אגם כבר אינה רואה את המתרחש על המסך. "היא לא ראתה את זה", אומר שטרן. "היא שמעה צעקות. היא שמעה צעקות שתוקפים אותו". לדבריו, רק בהמשך היא מבינה שאירעה תקיפה ושבניהו נפצע. "היא טוענת שבסופו של דבר היא הבינה שהייתה איזושהי תקיפה ופציעה בדירה", הוא מספר. "קודם כול, היא לא ידעה שהם מצוידים בסכינים וכן הלאה. בטח לא תכננה איתם איך הם יפגעו בו".
ואז מגיעה אחת השאלות שקשה יותר להסביר: אם כבר הבינה שמישהו נדקר ונפצע – למה לא הזעיקה מד"א? למה לא התקשרה למשטרה? שטרן לא טוען שהיא עשתה זאת. "נכון, היא לא הודיעה למד"א", הוא אומר. את ההחלטה הזאת הוא תולה במצבה באותם רגעים: "תשמע, היא לחוצה. היא לחוצה מאוד מהסיטואציה". בהמשך, לדבריו, היא פנתה לאחותה.
צער, אבל לא הודאה באחריות
שטרן מספר כי מאז המעצר אגם מביעה צער על מותו של בניהו. אלא שהוא מקפיד להפריד בין אותו צער לבין "חרטה" במובן שמניח אחריות למעשה. כשנשאל אם היא מביעה חרטה, הוא משיב תחילה בחיוב, אך מיד מדייק: "אין פה עניין של חרטה, אלא יותר הבעת צער על המוות שלו. לא מוות שהיא רצתה בו".
לדבריו, מבחינת החוקרים והפרקליטות חסרה מצדה לקיחת אחריות: לומר "הייתי לא בסדר, עשיתי משהו לא בסדר, אני אחראית לזה". אבל מבחינת ההגנה, בדיוק כאן נמצא הוויכוח. "זה לא אומר שהיא לא מצטערת על התוצאה הטרגית של הסיטואציה הזאת", הוא אומר, "שבסופו של דבר היא לא בהכרח יצרה אותה".
הגרסה המשפטית אולי נמסרת במילים מדודות, אבל שטרן מתאר את המעצר עצמו בצורה פחות משפטית. "לא נוח לה ולא נעים לה והיא לא מעכלת את זה", הוא אומר. מבחינתו, היא בעיקר "מאמינה באמת שלה". אבל גם זה לא מונע את רגעי השבירה. "היו רגעים שהיא הייתה מאוד שבורה", הוא מספר.
ועדיין, כששטרן נשאל אם הוא מאמין שאגם יכולה לצאת מהתיק הזה אחרת מכפי שהפרקליטות מבקשת לצייר אותו, אין אצלו היסוס. "אני לא יודע להגיד לך איך זה יסתיים", הוא אומר, "אבל לשיטתי זה לא אמור להסתיים כפי שהפרקליטות בחרה לייחס לה. אני חושב שזה אפילו נלמד מעובדות כתב האישום במובנים מסוימים".
בסופו של דבר, הגרסה שמציגים עורכי דינה של אגם צרפי אינה מכחישה שהיא הייתה שם, נסעה עם החבורה, נשארה מחוץ לדירה והייתה מחוברת לחלק מהמתרחש בשיחת וידאו. קו ההגנה מתמקד דווקא במה שלטענתם לא עשתה: היא לא גייסה את הקטינים, לא ראתה את ההצטיידות, לא תכננה את הפגיעה ולא רצתה במותו של בניהו. והפער הזה – בין מי שנמצאת בתוך שרשרת האירועים לבין מי שהייתה שותפה לתכנון שהוביל לתוצאה הקטלנית – הוא ככל הנראה המקום שבו יתנהל הקרב המרכזי בעניינה בבית המשפט.
התרעות פיקוד העורף