שופטי העליון למעשה פועלים בשני כובעים: ערכאת ערעור להחלטות בתי משפט נמוכים, וגם בג"ץ – שעוסק בנושאים עקרוניים ועתירות חוקתיות וביקורת נגד רשויות המדינה, חקיקה ועוד.
היא הסבירה שכיום מגיעים לבית המשפט העליון אלפי ערעורים אזרחיים ופליליים, שחלק ניכר מהם עוסק בבירור עובדתי ולא בשאלות משפטיות עקרוניות. "בישראל יש הרבה פחות שופטים מהמקובל במדינות ה-OECD וזה יוצר עומס בלתי נסבל על המערכת. אני סבורה שנכון יהיה שכל אלפי הערעורים האזרחיים והפליליים, שקשורים לרוב בעובדות ולא תמיד בשאלות עקרוניות, יגיעו לערכאת הערעור, ורק בתיקים שבהם עולות שאלות עקרוניות יגיעו לבית המשפט העליון", אמרה.
עם זאת, ביניש הבהירה כי אינה מציעה לאמץ מודל שבו העליון דן רק בעשרות בודדות של תיקים בשנה. היא הזכירה כי בארצות הברית בית המשפט העליון יכול לדון בכ-80 תיקים בלבד בשנה, והוסיפה: "תמיד אמרתי שאני לא רוצה 80 תיקים בשנה, כי אני חושבת שטוב שבית המשפט יראה תמונה יותר רחבה של מה שקורה בחברה הישראלית ויטפל ביותר תיקים. בין 80 לבין 1,000 אפשר להגיע למשהו סביר".
לדבריה, החשיפה לתיקים המגיעים מהערכאות הנמוכות מאפשרת לבית המשפט העליון לזהות בעיות מערכתיות ולהכיר טוב יותר את הנעשה במערכת. "כשאתה רואה יותר תיקים זה עוזר לך יותר לקבל החלטות במקרים עקרוניים, כך אני רואה איפה יש אולי בעיה, אני רואה תמונת מצב שלמה".
ביניש הצביעה גם על צעדים משלימים הנדרשים לשיטתה: הגדלת מספר השופטים והמשאבים המוקצים למערכת, הוצאת הליכים שאינם מחייבים הכרעה שיפוטית מבתי המשפט והרחבת השימוש בגישור ובמנגנונים מנהליים חלופיים". קרוב ל-80 שנה קיבלנו מבנה שהיה נכון בתקופת המנדט הבריטי. שינינו הרבה דברים, אבל אולי לא מספיק; לא התאמנו את זה הלאה ויש מה להתאים", אמרה.
בהקשר זה מתחה ביניש ביקורת על השיח סביב "הרפורמה המשפטית", וטענה כי היא אינה עוסקת בצרכים המעשיים של מערכת בתי המשפט: "חשוב מעין כמוהו לשמור על עצמאות השופטים ועל זה שיקבלו החלטות בהתאם לשיפוט דעתם המקצועי בלי שיתערבו להם. לצערי מובילי הרפורמה לא בדקו את צורכי המערכת. הם התכוונו לרפורמה משטרית, לצמצם ולסגור ככל האפשר את המערכת הזאת".
התרעות פיקוד העורף