ניסו לירות בו. ניסו להניח מטענים. ניסו לארוב לו. היו מי שחיכו לו בדרך. היו מי שחיכו לו מחוץ למשרד. והיו גם מי שהמשטרה טענה כי ניסו לחסל אותו לפני שהספיק להגיע למקום. רוזנשטיין שרד. שוב ושוב. שבעה, שמונה ניסיונות חיסול נקשרו לשמו לאורך השנים.
אבל אחד האירועים האלה הפך את מלחמת העולם התחתון לאירוע לאומי כמעט: ב-11 בדצמבר 2003 הופעל מטען ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, בניסיון לפגוע בו. שלושה אזרחים חפים מפשע נהרגו ועשרות נפצעו. רוזנשטיין עצמו ניצל. כמעט כמו תמיד. מאחורי הסיפור הזה עמדו במשך שנים אנשי ימ"ר תל אביב. הם הכירו את רוזנשטיין מכל הכיוונים האפשריים: כיעד לחיסול, כחשוד בפרשות שונות, כאדם שנחקר ושמר על זכות השתיקה – וכאדם שהצליח במשך שנים לחמוק מתיק שיחבר את כל הנקודות.
הסיפור של רוזנשטיין, אולי יותר מכל סיפור אחר, הוא הסיפור של תקופה שלמה. התקופה שבה ההימורים הפכו לכסף גדול. הכסף הפך למאבקי שליטה. מאבקי השליטה הפכו למלחמות. המלחמות הפכו לחיסולים. והחקירות המקומיות הפכו בסופו של דבר לחקירות בינלאומיות. אבל זה גם הסיפור על אדם שידע במשך שנים דבר אחד טוב יותר כמעט מכל יריביו: לשתוק.
מהרחובות של יפו למועדוני ההימורים
רוזנשטיין נולד ביפו בשנת 1954. כבר בצעירותו הסתבך בפלילים, ובסוף שנות ה-70 ריצה עונש מאסר. אלא שדווקא לאחר השחרור החל להיבנות הסיפור שיהפוך אותו לאחת הדמויות הבולטות של העולם התחתון.
הוא נכנס לעולם ההימורים. לאט-לאט נוצרה סביבו פעילות שחיברה ישראלים לבתי קזינו בחו"ל. הכסף גדל, הקשרים התרחבו, והאיש שהיה עוד עבריין מוכר הפך בהדרגה לשחקן מרכזי. עולם ההימורים היה אז אחת הזירות שבהן הסתובב כסף גדול, והרבה ממנו עבר בין אנשים שחיפשו כוח, שליטה ולקוחות. רוזנשטיין נכנס אל תוך העולם הזה וניסה לבנות לעצמו מעמד. אבל בעולם התחתון, מעמד הוא לא דבר קבוע. מי שעולה – דורך בדרך כלל על מישהו אחר.
אחרי רצח יחזקאל אסלן הופנו חשדות גם לכיוון רוזנשטיין. בהמשך נרצחה אלמנתו שושנה ואחיו אילן נעלם. רוזנשטיין נחקר לאורך השנים בהקשר לפרשות האלה, אולם לא הורשע ברציחות הללו. נוימן מדגיש את המורכבות: "מצד אחד מנסים לחסל אותו, ומצד שני מבוצעים חיסולים אחרים בינו לבין משפחת אסלן, לדוגמה. הכול התחיל עם אסלן על שוק ההימורים".
והמשטרה? היא נדרשה לעבוד מסביב לשעון. "זה העסיק את המשטרה בלי הפסקה", אומר נוימן. "חלק עם ראיות, חלק בלי ראיות".
רחוב יהודה הלוי: היום שבו מלחמת הפשע הפכה לפיגוע
בשלב מסוים רוזנשטיין כבר לא היה רק שחקן בעולם הפשע. הוא הפך ליעד. ב-1996 נורו יריות לעבר רכבו בכיכר רבין. רוזנשטיין ניצל. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות בשורה ארוכה שבהן היה ברור: מישהו באמת רוצה להרוג אותו.
בהמשך המספר הלך וגדל. וכל אירוע כזה הפך לעוד תיק. "כל חיסול כזה שמנסים לחסל אותו, אנחנו מטפלים בזה", אומר נוימן. "בחלקם נרצחו אנשים, בחלקם נפגעו אנשים". כלומר, עבור שוטרי ימ"ר תל אביב רוזנשטיין היה גם אדם שהמשטרה ניסתה לחקור – וגם אדם שהמשטרה נאלצה להתמודד עם העובדה שאנשים אחרים מנסים להרוג.
אחד הפרקים המרשימים במרדף אחר רוזנשטיין התרחש באוקטובר 2002. לפי המידע שהיה בידי המשטרה באותה תקופה, מספר חוליות נערכו באזורים שונים בתל אביב בניסיון לאתר אותו ולחסל אותו. המשטרה הצליחה לסכל את התוכניות ועצרה חשודים. רוזנשטיין שרד גם הפעם. מבחינת החוקרים היה כאן רגע שהמחיש את הקושי: לא מספיק לדעת מי רוזנשטיין. צריך לדעת מי נגדו. מי מחפש אותו. מי עוקב אחריו. ומי עומד מאחורי מי.
ב-30 ביוני 2003 הגיע ניסיון החיסול לשלב חדש. מטען חבלה הופעל באזור גני התערוכה בתל אביב, בניסיון לפגוע ברוזנשטיין. הוא נפצע. אנשים נוספים נפגעו. אבל הוא נשאר בחיים. נוימן זוכר כיצד התקבל הדיווח בימ"ר תל אביב: "אנחנו יושבים בדיזנגוף ושומעים פיצוץ, ורצים לאירוע".
זה כבר לא נראה כמו עוד אירוע בעולם התחתון. הרחוב התמלא כוחות משטרה והצלה. אנשים נפצעו. זכוכיות התנפצו. רכבים נפגעו. והמטרה העבריינית נותרה בחיים. "הגעתו לעסק לחלפנות כספים ביהודה הלוי", משחזר נוימן, "שלושה אזרחים חפים מפשע נרצחים שם ועוד 19 נפגעים. זה היה פיגוע פלילי". המונח "פיגוע פלילי" דבק באירוע. והייתה לכך סיבה. זו כבר לא הייתה מלחמה ששייכת רק לעולם התחתון. היא התפוצצה באמצע הרחוב.
אבל למה היה כל כך קשה לעצור אותו? הרי המשטרה הכירה אותו. ידעה מי הוא. הכירה את הסביבה שלו. הכירה את היריבים. ובכל זאת, במשך שנים הוא הצליח להיחלץ מחקירות ומחשדות. נוימן אומר את זה כמעט בלי דרמה: "חוסר ראיות. אנשים. חוסר ראיות. אנשים לא דיברו, לא נמצאו ראיות, והוא שוחרר". זו אולי הדרך הטובה ביותר להבין את רוזנשטיין. המשטרה חשדה. אבל חשד אינו ראיה. והמשטרה הייתה צריכה אנשים שידברו. רוזנשטיין עצמו לא התכוון לעזור.
פתק אחד, ושנים של שתיקה
כשנוימן מדבר על החקירות, הוא כמעט מחייך. "זה סוג של משחק מוחות". ואז מגיע הסיפור שממחיש הכול. "רוזנשטיין היה קשה בגלל שלא רק שהוא שמר על זכות השתיקה, היה לו פתק שכתוב עליו 'שומר על זכות השתיקה'. זאת אומרת, גם להגיד שהוא שומר על זכות השתיקה הוא לא אמר".
זה כבר יותר ממשפט בחדר חקירות. זו שיטת פעולה. אין הודאה. אין הסברים. אין עימות מילולי. אין כמעט כלום. ולכן המשטרה עשתה את מה שעושים כשאי אפשר לדבר עם האדם שבמרכז – היא התחילה לדבר עם מי שסביבו. "הקרב התנהל במישורים אחרים", אומר נוימן. "לא מול רוזנשטיין עצמו, כי הוא פשוט שמר על זכות השתיקה, אלא בזירות, בעבריינים שמסביב, בכל מיני פעולות כאלה ואחרות שהמשטרה עשתה לאורך השנים".
המהפך הגיע כאשר אנשים מתוך המעגל של רוזנשטיין החליטו לשבור שתיקה. "היו עבריינים שהחליטו לדבר סוף סוף", מספר נוימן. "החליטו לדבר, הפכו לעדי מדינה, והיה נגדו בסופו של דבר תיק עם ראיות". כשאני שואל אותו אם עדי המדינה היו הגורם המרכזי שהוביל לפיצוח, הוא משיב: "אחד מהגורמים המרכזיים היו עדי מדינה". זה היה הרגע שבו התיק השתנה. מה שהיה במשך שנים אוסף של חשדות, מידע מודיעיני ואירועים, התחיל להפוך לתיק שאפשר לקחת לבית המשפט.
הזאב והעולם הגדול
"בעיקר עסקנו באירועי פשע, תיקי פשע מסוגים שונים, בעיקר יבוא סמים". וכששואלים אותו על חלוקת התפקידים, הוא משיב: "רוזנשטיין היה המממן, והם היו יותר אלה שמפעילים". בתיק האמריקאי נטען כי מאחורי הרשת עמדה פעילות של הזרמת כמויות עצומות של MDMA מאירופה לארצות הברית.
זה כבר היה עולם אחר. הפשע הישראלי התחבר לפשע הבינלאומי. והמלחמה ברוזנשטיין הפכה למבצע שחוצה גבולות. ואז הגיע הלילה שבו הכול התחבר. השעה התקרבה לחצות. למערכת הגיע מידע עיתונאי על כך שהמשטרה עומדת לפעול נגד רוזנשטיין.
נוימן זוכר היטב את משמעות הרגע. "בכוונה זה היה בלילה, לפני שסוגרים את המהדורות, את העיתונים. אתה יודע, ב-12 בלילה מתחילים להדפיס. מורידים לדפוס". במשטרה הבינו שאם מישהו בחוץ כבר יודע, ייתכן שגם אחרים יודעים. נערכה הערכת מצב עם מפקד ימ"ר תל אביב דאז, ניצב-משנה דני אבימאיר ז"ל. וההחלטה התקבלה. "במידה ויש עיתונאי שהולך לכתוב כזה דבר, אז יש עוד מעגלים שיודעים על זה. ואנחנו יוצאים למעצרים".
גם אז, מספר נוימן, לא הכול היה סגור. "היה חומר, אבל התיק עדיין לא היה מושלם". החוקרים המשיכו לעבוד. להשלים ראיות. לחבר קצוות. לעבוד מול האמריקאים. "זה לקח זמן לעבוד מול האמריקאים", הוא אומר. "אבל תוך כדי המעצר שלו, במהלך הימים האלה, אנחנו השלמנו את כל מה שהיה צריך".
לבסוף היה די חומר כדי להמשיך את ההליך. היעד ששמר כל כך הרבה שנים על זכות השתיקה מצא את עצמו בדרך לארצות הברית. רוזנשטיין נלחם בהסגרה. אבל בית המשפט העליון אישר את העברתו. ב-6 במרץ 2006 הוא הוסגר לארצות הברית. בינואר 2007 הסתיים ההליך בעסקת טיעון. רוזנשטיין הודה בקשירת קשר לייבוא ולהפצת MDMA בארצות הברית. נגזרו עליו 12 שנות מאסר. בהמשך הוא חזר לישראל וריצה את עונשו כאן. אבל גם אז הפרשות סביבו לא נגמרו.
האחים אלפרון ו"כוכב הצפון"
ב-2011 הגיעו הצדדים להסדר טיעון. סעיפי הרצח נמחקו. רוזנשטיין הודה בקשירת קשר לביצוע פשע. ונגזרו עליו חמש שנות מאסר נוספות. הוא לא הורשע ברצח המשולש.
כך נבנה העונש הכולל: 12 שנות מאסר על התיק האמריקאי. שלוש שנים בפרשת האחים אלפרון, בחפיפה. וחמש שנים בפרשת "כוכב הצפון". 17 שנים. כמעט דור שלם. ובזמן שרוזנשטיין היה בכלא – העולם שהיה רגיל אליו המשיך להשתנות.
ב-2015 נחשפה פרשת 512. החקירה החזירה את המלחמה הישנה למרכז. אברג'יל. רוזנשטיין. ניסיונות החיסול. הפיצוץ בגני התערוכה. הפיגוע הפלילי ברחוב יהודה הלוי. מה שהיה פעם סדרה של אירועים נפרדים התחבר כעת לתמונה אחת גדולה. ורוזנשטיין, שהיה בעבר יעד – הפך לדמות משמעותית גם בתוך התיק.
בשנת 2016 הגיע לבית המשפט להעיד. זה היה רגע כמעט בלתי נתפס. האיש שניסו לחסל. האיש שהמשטרה ניסתה לעצור במשך שנים. האיש שכמעט תמיד שתק. עכשיו ישב בבית המשפט והיה חלק מהסיפור המשפטי של המלחמה נגד המחנה היריב.
ואז, אחרי כל זה, הגיע השקט
זה אולי המשפט שהכי רחוק מהדימוי של רוזנשטיין שאנחנו מכירים. כי האיש שהיה במשך שנים בקדמת הבמה אינו שם עוד. הוא שומר על עצמו. נזהר. שומר על פרופיל נמוך. מבקר חברים. פוגש אנשים שהכיר לאורך השנים. אבל לא נמצא במרכז הסכסוכים, החיסולים והאירועים הפליליים שהפכו את שמו למפורסם כל כך. הוא לא נעלם. הוא פשוט ירד מהבמה.
העולם שהשאיר מאחור
יש בכך גם משהו סמלי. רוזנשטיין נכנס לכלא כשהוא אחת הדמויות הבולטות ביותר של עולם הפשע הישראלי. הוא יצא ממנו לעולם אחר לחלוטין. אנשים שהיו סביבו כבר אינם שם. חלקם בכלא. חלקם נהרגו. חלק מהארגונים נחלשו. אחרים נעלמו. מוקדי הכוח השתנו.
גם המשטרה השתנתה. הטכנולוגיה השתנתה. עולם הפשע השתנה. והדור החדש כבר לא בהכרח מכיר את רוזנשטיין כאדם שעדיין מנהל משהו. הוא מכיר את השם. את הסיפורים. את התמונות. את המיתוס.
עבור אבי נוימן, רוזנשטיין היה במשך שנים חלק מהעבודה. תיק אחרי תיק. אירוע אחרי אירוע. ניסיון חיסול אחרי ניסיון חיסול. המעצר היה רגע השיא. אבל היום, כשהוא מסתכל לאחור, הוא רואה אדם שיצא מהמעגל. "נכון לרגע זה", הוא אומר, "הוא לא נעצר, הוא לא התערבב". זה לא אומר שהעבר נעלם. העבר הרי הולך איתו. אבל הוא אינו אותו שחקן שהיה.
רבים מהאנשים שהיו סביב זאב רוזנשטיין בתחילת שנות ה-2000 כבר אינם בחיים. אחרים נכלאו. אחרים נעלמו מהשטח. הוא נשאר. הוא שרד את ניסיונות החיסול. שרד את המאבקים. שרד את המטענים. שרד את המרדף. שרד את ההסגרה. שרד 17 שנות מאסר. והיום, בניגוד לכל מה שהיינו רגילים לראות לאורך הקריירה הפלילית שלו, הוא אינו מנסה לכבוש מחדש את הכותרות. הוא מבקר חברים. שומר על עצמו. מתנהל בשקט. ומתרחק מקדמת הבמה. אולי זה הסוף הכי פחות צפוי לסיפור שלו.
כי במשך שנים כולם ניסו לחזות מה יהיה האירוע הבא סביב זאב רוזנשטיין. עוד חיסול. עוד חקירה. עוד מעצר. עוד סכסוך. אבל האירוע הבא לא הגיע. והשקט הזה נמשך.
האדם שהיה "יעד מספר 1"
כשמסתכלים היום על הסיפור כולו, קשה שלא לראות עד כמה החיים של רוזנשטיין היו כרוכים בתקופה מסוימת בעולם התחתון הישראלי. זו הייתה תקופה של מלחמות בין ארגונים. של הימורים. של סמים. של חיסולים. של מטענים. של מכוניות ממוגנות. של מאבטחים. של אנשי קשר. של חקירות ארוכות. ושל עבריינים שידעו שהמשטרה בעקבותיהם – אבל גם ידעו שהיריב שלהם נמצא מטרים ספורים מאחור.
רוזנשטיין היה במרכז העולם הזה. אבל לא נשאב אל סופו. הוא נשאר בחיים. ובשנים האחרונות הוא גם נשאר בחוץ. אבי נוימן, שהיה בצד השני של המרדף, מסכם את השינוי במשפט קצר: "הוא לא נעצר, הוא לא התערבב".
אחרי כל החיסולים. אחרי כל התיקים. אחרי כל השנים בכלא. אחרי כל הכותרות. אולי זה הדבר המעניין ביותר לומר על זאב רוזנשטיין היום: הזאב לא חזר לצוד. הוא פשוט ירד מהבמה. ושם, בשקט, הוא נשאר.
התרעות פיקוד העורף