"אם יש אירוע בהיסטוריה שלי, עם כל מאות התיקים שחקרתי, זה האירוע אולי שהכי חרוט בראשי ובליבי", מספר דאודי בשיחה עם מעריב. "זה היה אתגר מעבר לאתגר חקירתי, זה היה אתגר אישי. נפגשתי עם הרבה מאוד אנשים שאיבדו דברים סנטימנטליים, כמו למשל ניצולי שואה שאפסנו שם דברי ערך של סבים וסבתות ופשוט איבדו את הכול. הכאב שלהם עבר גם לצוות החקירה. אבל מעבר לזה, זו תעלומה שיושבת לי בראש עד היום. משהו שלא עוזב אותי גם אחרי 24 שנים".
"היה הרבה בכי וצעקות"
דאודי, שכבר פענח בעבר עם צוותו שתי פרשות גדולות של פריצה לכספות, בבנק מזרחי ביפו ובכפר שמריהו, נקרא באותו בוקר להגיע בדחיפות לסניף בנק דיסקונט ברחוב יהודה הלוי. "הייתי בכלל במטה הארצי באיזושהי ישיבה בבוקר, והתקשרו אליי בסערת רגשות. אמרו לי: תקשיב, תעזוב הכול ותגיע ליהודה הלוי 29. היה אירוע של פריצת כספות שהוא חריג מאוד".
המראה שנגלה לעיניו היה קשה. "הגענו לשם ומה שראינו היה כאוס אדיר. מאות אנשים צבאו על הבנק. אנשים בכו את דם חייהם. אלה היו בעלי הכספות שהגיעו לאחר ששמעו שהייתה פריצה ונחרדו לגורל רכושם. היינו צריכים להביא ים של כוחות משטרה כדי למנוע מהם לפרוץ לתוך הבנק. אנשים היו כועסים מאוד, היה שם הרבה בכי וצעקות. חלקם סיפרו שכל החסכונות שלהם וכל מפעל החיים שלהם נמצאים שם, ואף אחד לא נותן להם תשובות".
כאשר ירדו החוקרים למרתף הבנק, בקומה מינוס אחת, נחשפו לממדי השוד. "היו שם שני חדרי כספות, צפוני ודרומי. הם חדרו רק לחדר הצפוני. עד כמה שאני זוכר היו בו 452 כספות, ומתוכן 451 נפרצו. כשנכנסנו ראינו מחזה חריג מאוד. כל הכספות היו פרוצות לחלוטין, ועל הרצפה היה שטיח של מזומנים, יהלומים, תכשיטים ומזכרות. כל הרצפה הייתה מוצפת בתכשיטים ובכסף".
על פי הערכת המשטרה באותה תקופה, היקף השלל הגיע לכ-25 מיליון דולר, אך דאודי מדגיש כי לא ניתן היה לדעת במדויק כמה רכוש נגנב. "זו הייתה הערכה שלנו כמשטרה. רוב הדברים שהיו בכספות לא היו רשומים ולא היה עליהם ביטוח. אנשים שמרו שם תכשיטים, יהלומים, כסף מזומן שלא הוצהר ודברים בעלי ערך סנטימנטלי. אני לא יודע כמה הבנקים שילמו בסופו של דבר, כי היו הרבה פשרות ושילמו לאנשים רק חלק מהכסף".
החור המושלם בקיר הבטון והתעלומה שהעסיקה גם את השב"כ והמוסד
אחד הממצאים שהדהימו את החוקרים היה פתח הפריצה לחדר הכספות. מדובר היה בחור מרובע, סימטרי ומדויק, בגודל של כ-50 על 50 סנטימטרים, שנקדח דרך קיר בטון בעובי של כ-50 עד 55 סנטימטרים. "זה לא היה קיר ששברו עם פטיש. ראינו ממש ריבוע סימטרי ומסודר, כאילו מישהו בא עם סמן לייזר וסימן בדיוק את המקום שבו צריך לחתוך", משחזר דאודי. "החור היה בדיוק מול ארבע כספות גדולות יותר מהרגילות, שהיו ריקות ולא הושכרו. הם ידעו בדיוק איפה לקדוח. רמת הדיוק, התכנון והמקצועיות הייתה הגבוהה ביותר שיכולה להיות".
אלא שהבעיה האמיתית התגלתה בצדו השני של הקיר. הפורצים עבדו מתוך חדר חשמל סמוך, מאחורי תעלת מיזוג אוויר גדולה, שהמרחק בינה לבין הקיר היה כ-15 עד 20 סנטימטרים בלבד. "אנשי המז"פ שבדקו את התעלה קבעו שהיא לא פורקה. היו עליה קורי עכביש ואבק, ולא היו סימנים לפירוק. ואז עולה השאלה: איך מכניסים מקדחה ומקדח שצריך לחדור 50 סנטימטרים לתוך קיר, כשיש לך מרווח של 15 עד 20 סנטימטרים בלבד? זה משהו שפשוט לא מסתדר מבחינה טכנית".
לדבריו, המשטרה הזעיקה למקום מעבדה ניידת ומומחים מהמטה הארצי, ובהמשך אף התייעצה עם אנשי שב"כ ומוסד המתמחים בחדירה למקומות מאובטחים. "הבאנו אנשי שב"כ, כאלה שמומחים בפריצות ובחדירות לכל מיני מקומות, והתייעצנו גם עם אנשי מוסד, כדי שינסו להבין איך זה בוצע בלי לפרק את התעלה. אף אחד לא יכול היה לתת לנו תשובה. אף אחד".
האזעקות פעלו במשך שבועות, אבל איש לא חשד
אחד הגילויים המשמעותיים בחקירה היה שהפורצים לא ביצעו את השוד בסוף שבוע אחד. להערכת צוות החקירה, הם הגיעו למקום שוב ושוב במשך חודשיים עד שלושה חודשים, ובכל סוף שבוע התקדמו עוד קצת בקידוח הקיר. "המסקנה החד-משמעית שלנו הייתה שהם עבדו כל סוף שבוע במשך חודשיים-שלושה לפחות. אנחנו יודעים את זה גם משום שבכל אותם סופי שבוע היו התרעות של אזעקה מהמרתף. המאבטחים היו יורדים לבדוק, רואים שהדלת סגורה, לא מבחינים במשהו חריג וחושבים שמדובר באזעקת שווא. בפועל, הפורצים היו בתוך חדר החשמל וקודחים בקיר".
הבנק היה מאובטח סביב השעון, והחוקרים ניסו להבין כיצד הצליחו הפורצים להיכנס ולצאת מבלי להתגלות. שתי אפשרויות מרכזיות נבחנו: כניסה דרך סבכת ניקוז בצדו המזרחי של הבניין, או כניסה לבנק כלקוחות ביום שישי והסתתרות בחדר החשמל עד לסגירת הסניף. בחדר החשמל, ששימש גם כחדר מנוחה ועישון לעובדי הבנק, נמצאו סימנים שהעידו על ההקפדה יוצאת הדופן של הפורצים שלא לעורר חשד.
"מצאנו שם שואב אבק. הם היו שואבים בכל פעם את כל האבק שנוצר מהקידוחים ומשאירים את החדר מבריק, כדי שהעובדים שנכנסים לשם לא יבחינו בשום דבר. מעבר לזה, אחרי כל קידוח הם היו מכסים את הסימנים בטיט לבן וצובעים, כדי שגם אם מישהו יסתכל מאחורי תעלת מיזוג האוויר, הוא לא יראה את סימני הקידוח. עד כדי כך הם היו מקצוענים".
אחד הפרטים הדרמטיים ביותר שנחשפים בשיחה נוגע לאירוע שהתרחש בסוף השבוע האחרון, כאשר הפורצים כבר היו בתוך הבנק. "באותו סוף שבוע הייתה אזעקה נוספת מהמרתף. המאבטחים ירדו לבדוק ולא ראו שום דבר חריג. אבל אז אחד המאבטחים ניסה לפתוח את חדר החשמל, שהיה תמיד פתוח, וגילה שהוא נעול. הוא ניסה לפתוח אותו עם המפתחות שהיו ברשותו וגילה שמישהו החליף את הצילינדר".
המאבטח התקשר לאב הבית ודיווח לו על הממצא החריג, אולם לפי דאודי, ההחלטה הייתה לדחות את הבדיקה ליום ראשון. "אב הבית כנראה לא התייחס לזה ברצינות. הוא אמר לו: בסדר, אני לא יודע מי החליף, זה לא מעניין עכשיו, נבדוק את זה ביום ראשון. אם היו עושים פעולה באותו רגע, אם אב הבית היה מגיע, אם היו מזעיקים משטרה או מנסים לפרוץ את הדלת, אולי היו מוצאים אותם בפנים ותופסים אותם. אבל זה לא קרה. ביום ראשון כבר היה מאוחר מדי".
"קפה עליי, רק שיסביר לי איך הוא עשה את זה"
בעקבות השוד הוקם צוות חקירה מיוחד, שזכה לדברי דאודי למשאבים כמעט בלתי מוגבלים. "הגענו, לדעתי, ליותר מאלף נחקרים. זו כמות הזויה. בגלל היקף הכסף שנגנב וההד התקשורתי קיבלנו קארט בלאנש להוצאות".
החוקרים עברו על תיעוד מצלמות האבטחה, גבו עדויות מעובדי הבנק, מאבטחים ובעלי תפקידים, וביצעו פעולות חקירה טכנולוגיות בהיקפים חריגים לתקופה. "צריך לזכור שמדובר בשנת 2002. לא היו מצלמות בכל פינה כמו היום. המצלמות בבנק היו באיכות לא טובה, ולא היו מצלמות בתוך חדר הכספות עצמו. ישבנו ימים ולילות על הצילומים, בדקנו כל מי שנכנס ויצא מהבנק".
לדבריו, החוקרים העריכו כי לפורצים היה מידע פנימי שסייע להם בתכנון. "היה ברור לנו שהיה להם מידע מבפנים, כי הם ידעו בדיוק איפה לקדוח. ארבע הכספות שמולן הם קדחו היו ריקות, והם התאימו את הפתח בצורה מושלמת למיקום שלהן ולתעלת המיזוג". למרות המאמצים, החקירה לא הביאה לפענוח. "אין כמעט תיק שמשקיעים בו שנתיים בלי כיוון. אבל התיק הזה ישב על השולחן שלנו במשך שנתיים. הוצאנו מיליונים על מחקרי תקשורת, איכונים ופעולות חקירה, ולא הצלחנו".
כיום, כמעט רבע מאה אחרי השוד, דאודי אינו מדבר על הרצון להביא את העבריינים לדין, אלא בעיקר על הצורך לקבל תשובות לתעלומה שממשיכה להעסיק אותו. "אני לא יודע אם הם יבואו על עונשם או לא. גם יש התיישנות על התיק הזה. אבל לי יותר חשוב, ברמה האישית, לשבת איתם ושייתנו לי תשובות לשאלות לגבי ההליך המבצעי שהם עשו. איך הם עשו את זה, באיזו טכניקה, איך הם קדחו שם, עם איזה מכשיר".
הוא משוכנע שגם היום יוכל לזהות את מי שהיה מעורב בשוד באמצעות פרטים מוכמנים שרק המבצעים והחוקרים מכירים.
"זה תיק שאני זוכר כמעט כל הליך חקירתי שבוצע בו, מרוב שהיינו בתוכו. אם יתקשר אליי אותו אחד ויגיד לי: 'תקשיב, אני רוצה לשבת איתך, אני אגיד לו בכיף. קפה עליי. בוא, שב, רק תסביר לי איך זה בוצע. בוא תענה לי על כמה שאלות'".
עבור דאודי, שעמד במהלך שירותו מול מאות תיקי פשיעה חמורים, השוד הגדול נותר חידה שלא נסגרה. "יש תיקים שאתה מצליח לפענח ויש כאלה שלא. אבל אין הרבה תיקים שנשארים חרוטים בתוכך עם סימני שאלה שמלווים אותך במשך שנים. זה אחד מהם".
התרעות פיקוד העורף