במסגרת זו נכתב בערעור כי "במשך שנה תמימה (שבה היה עצור) היילו עבר מסכת ייסורים אשר הגיעה לקצה גבול הסבל האנושי. שנה שלמה שבה הוא נאלץ להילחם במערכת שבחרה לא להאמין לו שעבר מסכת התעללות מינית וכי הוא קורבן בפני עצמו - עונש כבד לכשעצמו ועינוי ללא סוף".
עוד נכתב בערעור כי גורמי שב"ס, שהוא מרצה תחתם עונש מאסר כבר יותר משמונה שנים, מעולם לא טיפלו בו כנפגע עבירת מין ועבירת אלימות באמצעות גורם טיפולי פסיכולוגי או פסיכיאטרי. לא הוצעה לו עזרה נפשית מסוג זה, והוא נותר מתפורר כולו מהטראומה מאחורי הסורגים לבדו.
כמו כן, היילו ביקש להשתתף בכל קבוצה טיפולית קיימת שממנה יוכל לצבור כלים שיעזרו להליך שיקומו, ו"תפס בשתי ידיו" כל הליך שיקומי שהוצע לו. הודגש כי מסוכנותו, שפחתה לאורך שירותו בבית המאסר, אינה כלפי הציבור אלא היא ספציפית כלפי המנוח, או אחר, שיתעלל, יתעמר ויבצע בו עבירות מין - כלומר, מסוכנות נקודתית.
על פי הערעור, לפני אירוע ההריגה עבר היילו במשך שנים ארוכות מסכת התעללות פיזית ונפשית ע"י ילדי השכונה שבה התגורר, בעידוד והובלת המנוח. במסגרת התעללות זו הוא אף נדקר, אולם בחר שלא להגיב באלימות, ורק אירועי המין הנוראיים, שאליהם הצטרפה התעללות ממושכת מצד המנוח, הביאו אותו לנקודת רתיחה.
עוד נכתב כי היילו בחר באופן וולונטרי במהלך יציאתו לחופשות מהכלא, לקחת חלק בהליך טיפולי פרטני שמתקיים במשרדי רשות שיקום האסיר, וכי הוא מביע חרטה על המעשה
התרעות פיקוד העורף