בהחלטתם קבעו שלושת השופטים כי נקודת המוצא לקיום הדיון היא הכרה בזכות הבעלות הרשומה של הוועדים היהודיים "ונחלת שמעון שבאה בנעליהם". למרות זאת, השופטים נחלקו בשאלת זכויות המחזיקים בנכס.
השופטת ברק-ארז ציינה כי " כי יש לראות במחזיקים כבעלי רישיון בלתי הדיר להוסיף ולהתגורר בנכסים". לעומתה, השופט סולברג קבע כי יש לדחות את הערעור של המשפחות הפלסטיניות על הסף, "בהיעדר הצדקה למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'". לטענתו, הסכסוך בין הצדדים אינו חורג מעניין פרטי, וכי בג"ץ כבר קבע זאת פעם אחר פעם.
השופט עמית עמד על כך שבהתאם למערכת החוזית בין מחזיקי הדירה לממשלת ירדן, מחזיקי הבתים היו אמורים לשלם דמי שכירות סמליים של חצי דינר לשנה, "ולכאורה היה ניתן לשכלל זכות שכירות זו לבעלות ב'נקיפת אצבע'". על כן, לשיטתו, המשפחות יכולות להמשיך להתגורר בבתים, בתנאי שישלמו דמי שכירות מופחתים עד להשלמת הליכי ההסדר במקום, אז תוכרע שאלת הזכויות על הקרקע.
השופטת ברק-ארז החליטה לצרף את דעתה לדעתו של השופט עמית ולכן, הערעור התקבל בחלקו ברוב דעות.
מאור צמח, יו''ר ארגון 'לך ירושלים' ומתן פלג, יו''ר תנועת 'אם תרצו': ''שוב פעם בג"ץ פסק נגד מדינת היהודים. החלטת בג"ץ לאפשר למשפחות הערביות הפולשות בשכונת שמעון הצדיק להוסיף ולהתגורר בנכסים שהם שדדו, אינה רק כניעה לטרור אלא היפוך צד. ההחלטה משרתת את ארגוני הטרור ומסייעת להם לכבוש שטחים דה-פקטו ממדינת ישראל. מדובר בטעות חמורה ופגיעה בנשמת אפה של מדינת ישראל המתחננת להתנהל כמדינה מתוקנת, להיות מדינה שמסוגלת לאכוף חוק ולעמוד על שלה. זה לא יכול לקרות כאשר שופטי בג"ץ מחליטים החלטות שכאלו. פשוט חרפה. חייבים לאזן את כוחו הבלתי מרוסן והדורסני של בג"ץ, אחרת מדינת ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים. לא כמדינה יהודית, לא כמדינה דמוקרטית ולא כמדינה בכלל''.
התרעות פיקוד העורף