סיכנו והקריבו את חייהם להצלת אחרים: סיפורי הגבורה מהמלחמה

סמ"ר ענר שפירא ז"ל הדף שמונה רימונים שהושלכו לתוך מיגונית והציל חיים עד שנרצח

ענר שפירא (22), לוחם בסיירת הנח”ל, שבילה במסיבה ברעים בבוקר ה־7 באוקטובר, מצא עצמו במיגונית קטנה יחד עם עוד כ־30 זרים עת התחילה מתקפת המחבלים, והצליח להדוף שמונה רימונים שהושלכו לעברם, בחזרה לכיוון המחבלים ובכך להציל את חיי הצעירים, עד שנרצח. 11 צעירים הצליחו לשרוד את זירת הטבח, ארבעה מהם נחטפו ושבעה ניצלו בזכות מעשה גבורה זה שלו.

“ענר לא היה ‘ילד רמבו’, זה לא היה הקטע שלו, למרות שהוא היה בכושר מצוין ומאוד השקיע בסיירת. הוא היה ילד שאהב לנגן בפסנתר קלאסי, ככה שכל סיפור הגבורה שלו בא ממקום אחר, ממקום של רגישות לזולת וזה משהו שאפיין אותו מגיל מאוד צעיר”, מספר אביו, משה. “עוד כילד הוא היה מאוד רגיש לעוולות שנעשו: כשהוא היה רואה שוטרים עוצרים אתיופים או סודנים ומשתמשים בכוח, הוא היה ניגש אליהם וכועס עליהם שזה לא הוגן, או אם הוא היה רואה מורים שפוגעים ומעליבים תלמיד – הוא היה ‘נכנס’ בהם.

הוא גילה רגישות רבה מאוד לסביבה ולא היה מוכן לשתוק. הוא היה רודף צדק. הוא היה מאוד אמיתי, אדם של דוגרי, כזה שאומר את מה שהוא חושב מבלי לנסות להיות נחמד מדי. מאוד ישיר. כשהוא גדל הוא גיבש תפיסה של למצוא את הטוב בכל אדם ולא את הרע. הוא מאוד אהב אנשים. הוא גם היה מוזיקאי מחונן וכתב והלחין מאות שירים, הוא היה מאוד רגיש וזה גם מה שהניע אותו לעשות את מה שעשה”.

את ערב שמחת תורה עשה ענר אצל הוריו בירושלים, ואחרי ארוחת החג יצא עם חברו, הירש גולדברג־פולין, שנחטף לעזה, למסיבה ברעים וזו הפעם האחרונה שהוריו ראו אותו ודיברו איתו. “אנחנו שומרי שבת ואחרי שהתחילו האזעקות בירושלים ניסינו לדבר איתו, אבל היה כבר מאוחר מדי, הוא נהרג”, מספר משה. “לא הופתענו לשמוע על מעשה הגבורה של ענר, וכבר ביום שני יצרו איתנו קשר חבר’ה צעירים שסיפרו לנו שענר ניהל את כל האירוע ושבזכותו הם חיים. לא ידענו בהתחלה על איזה אירוע מדובר בדיוק, אבל למחרת היום התקשר אלינו אבא של ניצול אחר וסיפר לנו שענר זרק בחזרה שמונה רימונים בחזרה על המחבלים, ושלושה שבועות אחרי זה שוחרר הסרטון שבו מראים את מעשה הגבורה של ענר.

כל מי שהכיר את ענר לא הופתע מהמעשה הזה. ידענו שהוא הראשון שיקריב את עצמו למען האחרים ויציל את האחר. הוא היה איש של אנשים. הסיפור של ענר מתמצת קצת את המאבק שיש לנו היום מול האויב: הוא היה שם בלי מדים ובלי נשק אלא רק עם אהבת אדם, צדק ומוסר, והוא הוכיח לכל העולם שגם אם אתה בא רק עם ערכים – אתה יכול עדיין להציל אנשים במלחמה נגד הרוע”.

סג"ם אדר בן סימון ז"ל הסתערה וחתרה למגע בגבורה במאבק מול המחבלים שחדרו לבסיס זיקים

סגן אדר בן סימון (20), בת היישוב נווה זיו שבצפון, שירתה כמפקדת מחלקה בבא”ח עורף בבסיס זיקים והייתה לוחמת חילוץ והצלה בפיקוד העורף. ב־7 באוקטובר היא הסתערה על המחבלים בגבורה, חיסלה כמה מהם והצילה את חיי חייליה לפני שנהרגה.

“אדר ואחיה התאום היו האור של הבית ושל המשפחה”, מספר רז, אחיה הגדול. “היא הייתה הבובה של אבא, המותק של כולם, הכי בוגרת מכולם. בגיל 10 היא כבר הייתה עצמאית ולא הייתה זקוקה לאף אחד, הייתה מאוד מאוד בוגרת לגילה. הצבא תמיד היה בראש מעייניה והיא רצתה להיות לוחמת בחילוץ והצלה, וזה מה שהיא עשתה והפכה להיות מפקדת מחלקה. זה תאם את האופי שלה, היכולת הזו להנהיג ולהוביל. בשנתיים האחרונות הצבא היה החיים שלה, והיינו בקושי רואים אותה. כרגע אני לא יכול לתאר לך מה זה אומר לאבד את האור הזה. אנחנו לא מעכלים מה שקרה, ולאט־לאט אנחנו מנסים להבין. לא הופתענו ממעשה הגבורה שלה”.

שבוע לפני שמחת תורה, בחג סוכות, השמחה בבית משפחת בן סימון הייתה גדולה, כששחף, אחותם של אדר ורז, הגיעה לתכנן עם המשפחה את טקס חתונתה הממשמש ובא: “היינו שמחים וזה היה ערב החג הכי טוב ומשמח בחיים שלנו, ושם ראינו כולנו את אדר בפעם האחרונה. ואז הגיעה השבת הנוראית הזו. בשבת בבוקר חג שמחת תורה היא והמחלקה שלה סגרו שבת בבסיס, ובשעה 7:30 בבוקר היא סימסה לשחף אחותנו שתשעה מחבלים רצים אליה וביקשה ממנה להגיד ‘שמע ישראל’. אמא שלי התקשרה אליה והיא אמרה לה שהיא לא יכולה לדבר, וזהו.

מסתבר שהיא הכניסה את כל הטירונים שלה למיגונית והיא ומפקדיה החליטו שרק הסגל נלחם, מה שבדיעבד הציל את הטירונים. הם רצו לעמדות מסביב לבסיס. היא וארבעת המפקדים שלצדה נלחמו במחבלים והצליחו לעכב את חדירתם לבסיס, עד שלצערי נגמרה להם התחמושת, ועם כמה שזה כואב לשמוע, זה מה שכנראה הרג אותם. נגמרה התחמושת והמחבלים הגיעו אליהם וחיסלו אותם. היא וחבריה הקריבו את עצמם למען הטירונים. העובדה שהם נלחמו במחבלים ועיכבו אותם ככל האפשר, הובילה לכך שעוד לוחמים הגיעו לבסיס והצליחו לנטרל את המחבלים. אדר הייתה אור של המון אנשים. לאדר הייתה נתינה גדולה לאחר, היא הייתה רואה את האחר לפני שהייתה רואה את עצמה, היא הקריבה את עצמה למען אחרים והיא הייתה כזו עד יומה האחרון”.

רס"ן יששכר נתן ז"ל הציל משפחות בכפר עזה ונהרג בקרב מול מחבלים בצפון רצועת עזה

רס”ן יששכר נתן (28) מקריית מלאכי, קצין לוחם ביחידת מגלן, חטיבת הקומנדו, לא הרבה לספר למשפחתו על מעלליו הצבאיים, על הישגיו ותעודות הצטיינות שקיבל, ולא אהב להעיד על עצמו, וכשנאלץ לעשות זאת, נהג בענווה. “יששכר למד בישיבות בקריית מלאכי וגם בצפת, ואחרי שהוא סיים בצפת הוא התגייס לצבא, ורצה להגיע ליחידת דובדבן”, מספר אחיו הגדול, ישראל. “היו לו את כל הנתונים לכך אבל הוא נפסל בשלב הראיון האישי כי כנראה הוא היה ביישן מדי.

הוא מאוד התאכזב מזה כי מהמקום שאנחנו מגיעים ממנו זה לא מובן מאליו להתגייס, אבל הוא לא ויתר והתגייס לצנחנים לגדוד 202. הוא התחיל מאפס, עבר את כל המסלול והתקדם יפה. אבא שלנו היה לוחם בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים, וזו האווירה שהייתה בבית וכנראה השפיעה על יששכר להתגייס. הוא היה בחור מאוד שקט, לא סיפר על עצמו יותר מדי. רק אחרי מותו קיבלנו הרבה תעודות הוקרה והצטיינות שהוא לא הראה לנו או סיפר לנו עליהן. היה צנוע מאוד”.

את ערב שמחת תורה בילה עם משפחתו. “הוא רקד כל הלילה ובסביבות 4 בבוקר הלך לישון", מספר האח. "ב־8 בבוקר הוא קיבל טלפון שמשהו קורה, ולמרות שהוא לא היה חייב לצאת כי לא קראו לו להגיע, כיוון שהוא היה בתקופת לימודי תואר במסלול הקצונה, הוא גייס את עצמו. פשוט לקח את האוטו, נסע לבסיס ומשם לעוטף עזה כי הרגיש שהוא חייב להיות איפה שזקוקים לו. זה היה הבן אדם. מה־7 באוקטובר בקושי היה לנו קשר איתו. הוא לא סיפר לנו על הדברים שהוא ראה, על המשפחות שהוא הציל בגבורה ועל כל מעלליו. מה שקרה בגדול זה שב־7 באוקטובר קצין אג”ם וסגן מפקד היחידה נהרגו, ויששכר מונה תוך כדי הלחימה להיות קצין אג”ם של היחידה, ומדברים שסיפרו לנו הוא פיקד שם וניהל את ההיתקלות בכפר עזה עם המחבלים, הוא תפס את הפיקוד בתוך הכאוס ומנע אסון כבד יותר. במהלך השבעה הגיעו אלינו משפחות שסיפרו לנו כיצד הוא הציל אותן מתוך ממ”ד בוער, איך הוא חילץ את הילדים וסייע להציל את חבריו הלוחמים שנפצעו”.

ב־12 בנובמבר, שלושה ימים לאחר שהוא ולוחמיו נכנסו לקרבות בצפון רצועת עזה, נהרג יששכר בגבורה: “ידעתי שהוא ילך עד הסוף עם המטרות שלו, גם בקרב וגם בחיים האישיים, וזה גם מה שהוא עשה, כמו גיבור. הוא מיצה את הזמן שלו ועשה את מה שהוא אהב, והוא לא עשה את זה רק כדי לצאת לידי חובה, אלא עשה את זה הכי טוב שהוא יכול, והקריב את עצמו למען האחרים”.

רפ"ק מאלי שושנה נלחמה מול עשרות מחבלים בקרב בתחנת המשטרה בשדרות

רב פקד מאלי שושנה מאשדוד, המפקדת התורנית בתחנת המשטרה בשדרות, הגיעה בשעה 6:20 בבוקר לתחנת המשטרה כדי לקבל את פני השוטרים שהגיעו למשמרת של 6:30 בבוקר. אלא שאז החלו האזעקות וירי הרקטות. “חיכינו שהאזעקות ייפסקו כדי לחזור לשגרה, אבל ירי הרקטות לא נגמר, והבנו שקורה פה משהו לא שגרתי”, היא משחזרת. “בסופו של דבר הייתה הפסקה קלה, והיה אירוע של נפילת טיל באחד הרחובות בעיר.

הוצאתי ניידת שתטפל באירוע ותיתן לי דיווח, ובמקביל נכנסה שיחת טלפון ליומן התחנה ודיווחו לנו מהצבא שארבעה כלי שיט מגיעים לחוף זיקים, כנראה חדירה של מחבלים, ואז הגיע דיווח נוסף על חדירת מחבלים. בשלב הזה ראינו טנדר עם חמישה מחבלים נוסע לכיווננו ומתחיל לירות. אני ועוד שישה שוטרים עלינו לגג לתפוס מחסה ולנהל את הקרב מול המחבלים. בהתחלה ראינו שלושה מחבלים שנכנסו לתוך התחנה, ירינו עליהם והצלחנו לחסל אותם. אז נכנסנו למעין אופוריה שהצלחנו לחסל אותם, אבל אז הגיעו עוד ועוד מחבלים, שניסו להגיע לגג. אחד מהם זרק רימון לכיוון שלי, זרקתי אותו בחזרה אליהם, הוא התפוצץ ושניים מהם חוסלו”.

לאחר שהחלה להיגמר התחמושת של מאלי וחבריה, הם לקחו את הנשק מהמחבלים שחיסלו והמשיכו לנהל את הקרב מול כ־20 מחבלים: “בשלב מסוים נוריתי ביד, ושניים מהשוטרים שהיו איתי נהרגו. כשהמחבלים הצליחו להגיע לגג, הבנתי שהדרך היחידה שלי לשרוד היא להעמיד פני מתה, כך שאם הם יעשו וידוא הריגה, הם יירו בי ויפצעו אותי אבל אולי יש לי סיכוי לשרוד. בשלב הזה לוחמי הימ”מ וכוחות נוספים של המשטרה פתחו באש על המחבלים, וכששמעתי אותם מדברים בעברית והבנתי שהם מכוחותינו, סימנתי להם והם הגיעו לחלץ אותי. הם הופתעו שנשארתי בחיים כי כל מי שהיה על הגג נהרג. בדיעבד התברר לי שגם אחרי שחילצו אותי לאמבולנס, הם המשיכו את הקרב מול המחבלים. חבריי השוטרים היו בטוחים שנהרגתי. שמונה שוטרים (שבעה שוטרים ושוטרת) שלנו נהרגו ועוד מספר שוטרים שהגיעו לסייע לנו. כרגע אנחנו בקרב אז אין לי זמן לעכל את מה שקרה, קודם חשוב לנצח את האויב”.

טלי חדד מאופקים חילצה נפגעים תחת אש מחבלים כבדה, ביניהם גם את בנה הפצוע

“ב־7 באוקטובר היינו בבית באופקים, וכשהחלו האזעקות רצנו לממ”ד ותוך כדי שמענו יריות והבנו שמשהו חריג מאוד קורה פה”, משחזרת טלי חדד (48) מאופקים. “מיד שלחתי את הבן שלי, איתמר, לוחם בצה"ל, לקחת את הנשק ואמרתי לו לצאת לתפקיד חייו, להילחם באויב. נעלתי נעלי ספורט והתחלתי לרוץ בעקבות הבת שלי בת ה־19 אחריו. בדרך כבר לא ראיתי אותו כי הוא רץ בכביש ואני במשעול, ושם ראיתי בגן השעשועים שיירה של מחבלים עם קלצ’ניקוב, RPG וכו’, שהלכה לכיוון הכיכר ואז שמענו קרב. הבנתי שאיתמר נמצא בקרב הזה יחד עם עוד שני אנשים (בדיעבד גיליתי שהם נהרגו) כי עדיין כוחות הביטחון לא הגיעו לאירוע, ואחרי חילופי הירי היה שקט, שלחתי את הבת שלי הביתה והלכתי לחפש את איתמר, ואז התחיל להגיע הכוחות הצבאי והמשטרתי שהמשיכו את הקרבות מול המחבלים”.

למרות שעדיין לא מצאה את בנה, החליטה טלי לעשות מעשה ולחלץ את הפצועים שראתה ברחוב תחת אש כבדה של המחבלים: “בשלב מסוים, כשהבנתי שיש פצועים והרוגים ברחוב, ואמבולנסים לא מגיעים, החלטתי לחצות את קו האש לכיוון הבית שלי, לקחתי את האוטו שלי ונסעתי לשטח האש כדי לפנות את הפצועים מאזור הקרב. הפצוע הראשון שראיתי היה הבן שלי איתמר, שספג שני קליעים בבטן, אחד בירך ואחד ברגל. פיניתי אותו למד”א ואז חזרתי לרכב ונסעתי לפנות עוד פצועים, כשכל הזמן הזה המחבלים יורים. כשהגיעו כוחות ההצלה, חזרתי לאיתמר להיות איתו. לפני כן, ניגש אליי חייל בשם יונתן אלעזרי שבדיוק היה בביקור באופקים, והוא ביקש ממני את הנשק של איתמר, שכבר פונה לטיפול, כדי להמשיך את הקרב. הוא נאבק במחבלים ונהרג שם”.

לא פחדת לאורך כל האירוע?
“לא יודעת להסביר לך למה עשיתי מה שעשיתי, זה היה אינסטינקט. יש לי ארבעה ילדים לוחמים. הרוח בבית היא של לוחמים”.

עוז דוידיאן נסע 15 פעמים הלוך וחזור תחת אש מחבלים כדי לחלץ צעירים מהמסיבה ברעים

בשבת בבוקר ה־7 באוקטובר התעוררו עוז דוידיאן (52), אשתו וילדיו לקולות הפגזות וירי. בעת ששהה בממ”ד, קיבל עוז הודעה מאחותו, שהתגוררה בחוות המשפחה בסמוך לרעים, על כך שיש ילדים פצועים סמוך לאזור המסיבה. “הגעתי לשם יחד עם בני משפחתי, דוד שלי, אחים ואחיות שלי שסייעו בחילוץ, והחלטתי להיכנס פנימה עם הטנדר שלי כדי לחלץ את הצעירים", הוא מספר.

"את החווה המשפחתית הזו הקמתי יחד עם אבא שלי המנוח וגרתי שם במשך שנים רבות, כך שהכרתי את האזור כמו את כף ידי. היה קשה להגיע לשם כי הכבישים היו סגורים, חסומים, רכבים שרופים, גופות זרוקות, ומחבלים שיורים כל הזמן, אז בדרך לא דרך, בגלל ההיכרות שלי עם המקום, הצלחתי למצוא את הדרך להגיע ולחלץ את הילדים. אתה רואה מחבלים, רואה ילדים ויודע שאם אתה לא תציל אותם – אין מי שיציל אותם כי עדיין לא הגיעו הכוחות לאזור”.

עוז נסע הלוך ושוב 15 פעמים כשהוא מחלץ את כל מי שרק אפשר, כל זאת כשהוא לא בטוח שהוא יחזור בחיים: “מה שהפחיד אותי היה ה־RPG כי ידעתי שזה יכול לגמור את העניין, כי כשירו עלינו אז הצלחתי לתמרן פה ושם. גם צילמתי סלפי עם האנשים שחילצתי כדי שאם חלילה יקרה משהו, יוכלו לזהות אותנו. להגיד לך שלא פחדתי? פחדתי, אבל ידעתי שאני מוכרח להציל אותם”.

לאחר שסייע לחלץ את הצעירים מהמסיבה, נרתם עוז לעזרה בפינוי הגופות מהאזור. הוא מעיד כי החוויות מהאירוע עד היום מלוות אותו: “כשאני יושב עם עצמי ונזכר בזה קשה לי מאוד מהמראות שראיתי, וזה משהו שמלווה אותי. עד היום אני בקשר עם הניצולים והולך ל’מסיבות’ הודיה שהם מזמינים אותי אליהן על כך שהם נותרו בחיים. הסיבה שאני מתראיין היא שחשוב לי להפיץ לעולם את הזוועות האלה שקרו ולא להסתיר לרגע את האירוע הקשה והנוראי הזה”.