ב־8 ביולי 2014, היום לפני עשור בדיוק, החל מבצע “צוק איתן", הנחשב עד למלחמת "חרבות ברזל" למבצע הצבאי הנרחב ביותר של צה"ל, שהיה גם למבצע הצבאי הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שהוענק לאחריו אות מערכה למרות אי־הכרזתו כמלחמה. עשור לאחר מכן, ביולי 2024, אנחנו בעיצומה של מלחמה ארוכה בעזה, שגובה מחירים כבדים.
עם מי שלוקחים חלק בקרבות בחודשים האחרונים נמנים גם מילואימניקים שלחמו ב"צוק איתן", נפצעו ובחרו לחזור למקום ששינה את חייהם כדי לסייע להכריע את המערכה.
גל וינבוים (31), סמל מחלקה בגדוד 7007 (גדוד חי"ר מובחר, חטיבת ירושלים), שירת במהלך מבצע “צוק איתן" כלוחם בנח"ל בסדיר, שם נפצע והוכר כנכה צה"ל עם 11% נכות. “הייתי אמור לצאת לקורס מפקדים שני וכשהתחיל המבצע הייתה לנו הבנה שזו מלחמה אמיתית, יום פקודה, משהו שלא חווינו עדיין, הייתי בן 21", הוא משחזר. “באתי עם המוטיבציות של חייל קרבי שהתאמן לרגע הזה ובמקביל אתה מבין איזה בלגן זו מלחמה ואיזה כאוס זה לפעמים. בסוף אתה מגיע לסיטואציה של כניסה לעזה ואני זוכר שהיה הרבה ערפל לגבי מה שקורה, היה חוסר ידע לגבי המשימה שלנו ולמה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים, וגם נראה לי שהכלים הצבאיים שהיו לנו להתמודד בעזרתם לא היו מטורפים. הצבא לא היה מאומן אז כמו שהוא היום. לפני ‘צוק איתן' הכל היה על מי מנוחות והצבא לא האמין שהוא יצטרך להיכנס לעזה. נכנסנו לא כל כך עמוק או אינטנסיבי לעזה, לעומת מה שקורה היום כמובן".
כארבעה ימים בתוך הלחימה נפצע וינבוים מפגיעת RPG: “חטפתי ריקושטים מטיל שנפל לידנו, נפצעתי בפנים, ברגליים, נשברו לי שיניים ונשארו לי צלקות בפנים וברגליים. באותו היום פוניתי לבית החולים ברזילי, אבל לפני כן עשו לי ניתוח בשטח של תפירה תוך כדי הירי והפיצוצים. רגע לפני שהפה שלי התמלא בדם ולא יכולתי לדבר התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: ‘אני בסדר, אני בדרך לברזילי'. אחרי זה לא יכולתי לדבר כשבועיים. הייתי בגימלים תקופה ארוכה והיה לי קשה לשמוע בחדשות את מה שקורה כשאני רחוק מהחברים, אבל ברגע שהצלחתי לעמוד על הרגליים ולשתות ולאכול לבד, עשיתי את הצעד ואיימתי על הרופא שיבטל לי את הגימלים וחזרתי לגדוד לקראת סוף הלחימה".
“הטראומה לא תיעלם"
"כשאדם מאבד גפה, למשל, אז מאוד ברור שהשיקום שלו מתחיל ישר כשהפציעה שלו קורית", אומר וינבוים. "כשהאדם הוא במין מצב ביניים, הוא יכול להגיד שהוא משוקם ולחזור לשגרה, בדומה למה שאני עשיתי כשבועיים אחרי הפציעה כשחזרתי להילחם, למרות שבפועל זה לא באמת היה נכון, גם פיזית וגם נפשית. בסופו של דבר, עד שאתה לא מפסיק להתכחש לפציעה שלך ומתחיל לקבל אותה ולקחת עליה אחריות – אתה לא באמת יכול להחלים מהדבר הזה. זה דבר שיכול לקחת שנים, כלומר ההבנה שיש לך מגבלות מסוימות ושאתה נכה צה"ל, להבין שיש לך טראומה שבאחריותך לטפל בה, על אף שזה משהו שנכפה עליך, שלא רצית אותו בשום צורה. הצעד הראשון הוא להכיר בכך שאתה פצוע, שזה טייטל שלא קל לקבל, אבל כשאתה עושה את הצעד – אתה יכול להתחיל להשתקם".
את תהליך השיקום עבר בבית הלוחם בבאר שבע. "זה היה מאוד חשוב כי זה לא שיקום מפציעה רגילה אלא שיקום שמלווה במטען רגשי לא קטן מהמלחמה, וכשאתה פוגש בבית הלוחם אנשים שהם בסיטואציה מאוד דומה לשלך ומפתח איתם דיאלוג אתה מרגיש שיש מישהו שמבין אותך בדיוק, וזה חלק מאוד גדול בלנרמל את המצב ולהבין שזה בסדר להיות נכה ואין מה להתבייש בזה", הוא אומר.
ב־7 באוקטובר היה וינבוים בפרו, ולאחר לא מעט בירוקרטיה הצליח להגיע לארץ ולהתגייס למלחמה. “בהתחלה היה לי היסוס אם להיכנס שוב לעזה כי בסופו של דבר הפחד קיים לגמרי", הוא מספר. "אתה מאוד מבין את הסיטואציה ויודע למה אתה יכול להיגרר, מה גם שאתה יודע ששיקום זה תהליך ארוך ולא קל ושיש מחיר כבד שאתה והמשפחה שלך יכולים לשלם אם תיפצע. מצד שני, כתושב המושב יכיני בצפון הנגב, אזור שמופגז ונמצא בסכנה ממשית, אז ההיסוס והלבטים שלי לא באמת היו חזקים לעומת הרצון להגן על הבית והמשפחה שלי בעוטף עזה. זה הנוף שגדלתי בו, ואתה פתאום רואה איך באים מחבלים ומפוררים לך את הבית, רוצחים חברים שלך ומאיימים על קיומך. זו הייתה הדרך היחידה מבחינתי להתנגד לזה ולהראות שאני חלק ממשהו חזק וגדול יותר. חלק מתהליך השיקום הוא להבין שאני לא פטור משום אחריות ואני עדיין חלק מצה"ל כמה שאני יכול, נפשית ופיזית".
אושרי פרץ (38), תושב אופקים שלחם ב"צוק איתן", נפצע והוכר כנכה צה"ל עם 22% נכות על מצב פיזי ומוכר כפוסט־טראומטי, התגייס אף הוא למלחמה הנוכחית כלוחם בגדוד 8116 של יוצאי חטיבת גבעתי. “לא היה לי היסוס אפילו לרגע אם להתגייס עכשיו", הוא מצהיר. “ההחלטה הייתה מיידית ואם לא הייתי יוצא למלחמה אחרי ה־7 באוקטובר המצב שלי כנראה היה מחמיר כי מדובר בחרדה קיומית, אתה לא יכול לשבת בחיבוק ידיים. הבית שלי גם היה לשימוש צה"ל במשך חודש שלם ואשתי והילדים הלכו לחמותי, ככה שהיה ברור לי שזה קרב על הבית, תרתי משמע. לא הלכתי למלחמה כדי לחזור, הבנתי שזו המלחמה הכי קשה ואמרתי לעצמי שיכול להיות שאני לא אחזור והייתי בסדר עם זה. מצד שני הקצב הזה של הדריכות, של הפחד ושל סערת הרגשות הוא המציאות שלי בעשור האחרון, ככה שאני ‘מרגיש בבית', כלומר זו הרגשה טבעית עבורי, למרות שזה לא טבעי. אני חי עם השדים שלי, ועם זאת בניתי חיים נורמליים לצדם. החיים ממשיכים".
“הבנתי שאני צריך עזרה"
במבצע “צוק איתן" שירת פרץ כמילואימניק בגדוד 8116 של יוצאי גבעתי. “לחמנו במחנה פגה שספג מכה מאוד חזקה גם ב־7 באוקטובר, כשני קילומטרים מקיבוץ בארי לכיוון הגדר", הוא נזכר. “היינו במשימות הגנה ומעין עקב לחטיבת גולני שנכנסה לאזור שג'אעייה. היו אז כל הזמן מנהרות שיצאו מעזה לכיוון היישובים בישראל, וכל החששות שהיו לנו אז שחלילה מה היה קורה אם הם היו מצליחים לפרוץ דרכן לשטח ישראל – התממשו ב'חרבות ברזל'.
ב־31 ביולי 2014 בערב, כשהתחלנו לאבטח כוחות הנדסה שנכנסו למנהרות, ובאחת הפעמים חטפנו נ"ט, עפתי למרחק שאני לא יכול לאמוד עכשיו, שברתי את הברך, ונפצעו עוד שישה חיילים, כשלמרבה המזל אף אחד לא נהרג בפיצוץ הזה. ‘ביליתי' כשבוע וחצי בבית החולים ‘ברזילי' ומשם עברתי לאגף השיקום בבית הלוחם בבאר שבע לפרק זמן של כשלושה חודשים. זכיתי שם לתשומת לב אישית שעזרה לי מאוד עם השיקום, וגם המפגשים עם אנשים בסיטואציות דומות סייעו".
ב־7 באוקטובר שהה פרץ אצל חמותו באופקים אחרי ששב מחופשה משפחתית ארוכה. “כשהכל התחיל אשתי, שעובדת בבית חולים, נסעה לשם, ואני עליתי על מדים ובמוצאי שבת כבר יצאתי לשטח הכינוס והתגייסתי לגדוד שלי", הוא משחזר. “כשהגענו לשטחי הכינוס באזור כפר סבא הייתה הרגשה של בלגן שלם: לא היו לנו מספיק תחמושת וציוד ואף אחד לא הבין לאן הולכים. כשירדנו לעוטף טיהרנו מבנים ואזורים חקלאיים, סייענו באיתור נעדרים וגופות, וכעבור שלושה שבועות עברנו לאיו"ש. כשהגדוד שלי השתחרר סופחתי לגדוד 630 בחטיבת קטיף ופעלנו בכרם שלום, שם עסקנו באבטחת הגדר והיישובים.
"בהמשך נכנסנו לח'אן יונס ולחמנו שם שלושה שבועות, התקפנו אזורים מועדים לפורענות שהיה בהם חשש להימצאות מחבלים. אחרי חמישה חודשים של לחימה השתחררתי ובהמשך השתתפתי במשלחת לאיטליה עם פצועים מ'חרבות ברזל'. דיברתי איתם, ליוויתי אותם ונתתי להם טיפים להתמודדות עם ההחלמה ועם הפציעה, הפיזית והנפשית. אמרתי להם שזו לא בושה להיות נכה או פצוע ושעכשיו הם מתמודדים עם האויב הכי חזק שלהם וזה הם עצמם, והם צריכים לנצח אותו. אמרתי להם שהם יותר חזקים מכל דבר אחר. רוב עבודת השיקום של מי שפצוע היא עם עצמו. השיקום בבית הלוחם הוא כלי עזר, אבל העבודה העיקרית היא שלי".
“עשור חלף מפרוץ מבצע 'צוק איתן' ואני גאה לראות את הלוחמים הללו חוזרים לשרת את המדינה", מסכם עו"ד עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל. “סיפורם ממחיש את כוח הרצון והמסירות של פצועות ופצועי צה"ל ומהווה השראה לחברותינו וחברינו אשר לצערנו ממשיכים להצטרף אלינו. ארגון נכי צה"ל ימשיך, באמצעות בתי הלוחם והמחוזות, לתמוך בכל אחד מהפצועים, בגוף ובנפש, במסע השיקום והחזרה לחיים מלאים בחברה הישראלית".
התרעות פיקוד העורף