מחקר ההיסטורי מלמד ששנים רבות יחלפו לפני שהמידע המלא הנדרש להבין איך הגענו לאירועי 7 באוקטובר יהיה זמין. הטבע האנושי מתקשה להשלים עם זה, והשיח הציבורי לא יכול להימנע מחיפוש אחר התשובות, אף שהוא נאלץ להתנהל על בסיס מידע חלקי, לפעמים מוטה ובעיקר חסר את הראייה הרחבה והמשלבת. ועדת חקירה המתנהלת בליווי עורכי דין ואנשי יחסי ציבור תתקשה לספק תשובות אמינות. תרבות השקר שהתנחלה בשיח הציבורי, המאופיינת באובדן הבושה והיושרה של רבים ממעבירי המסר בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות, מרדדת את השיח ומעצימה את הקושי לגבש מסקנות ולקחים.
במציאות זו יש מקום לשוב לאירועי העבר ולבחון את שאלות האחריות והפקת הלקחים במבחן ההיסטוריה. לראות איך עסקו אז בשאלות כמו: יתרון היוזמה, משמעותה של הערכת המודיעין, התרעה, מקומו המרכזי של הדרג המדיני בנסיבות שמובילות לאירועים ולתוצאותיהם. הדיון בשאלות אלה יכול לסייע בעיסוק בשאלת האחריות והפקת הלקחים מאירועי השבת השחורה של 7 באוקטובר.
הקשר בין 1973 לבין 2023 חורג בהרבה מתחושת הזעם והתסכול מחוויה קשה שחוזרת על עצמה שחשו רבים בשבת השחורה של 7 באוקטובר ואחריה. והשאלה "איך זה קרה לנו?", שעלתה באוקטובר 73', עלתה ביתר שאת באוקטובר 2023.
ועדת אגרנט, שמונתה להשיב על זו של 1973, כוונה על ידי הדרג המדיני לחפש את התשובה בהיבט המודיעיני־הצבאי, ואת המלצותיה מיקדה ועדת החקירה בתחום האישי. שכן, כשלי המודיעין והצבא גם באוקטובר 1973 היו גלויים, והוועדה, באופן מוטעה, אימצה כשלים אלה כהסבר העיקרי לאירועים הקשים. כמו הוועדה, כך גם השיח הציבורי שהתפתח בעקבות פרסום מסקנותיה לא הכיר את מקומה המרכזי של ראש הממשלה בנסיבות שהובילו למלחמה וגם לא את חלקו של הדרג המדיני באחריות לקשיים בלחימה.
המסקנות האישיות כלפי אנשי הצבא סיפקו אומנם לציבור מענה לתסכולו ולכעסו, אבל החמיצו את הלקח החשוב: הנסיבות למלחמה ותוצאותיה נבעו בעיקר מכשלים מערכתיים ותודעתיים. מחיר החמצת לקחי העבר התברר במלוא עוצמתו באירועיה מטרפי הדעת של שבת 7 באוקטובר.
במהלך שיחותינו אלי מרבה להשתמש בביטוי "לעניות דעתי" וגם "אולי אני טועה, אבל כך אני חושב". מיטיבי הלכת בשדות התיעוד של מלחמת יום הכיפורים המכירים את הערכותיו הפסקניות של זעירא כראש אמ"ן, יוכלו להצטרף אליי להבנה שזעירא הפנים את מידת הצניעות והספקנות הנדרשות כשמדובר בהערכה, כמו גם את ההכרה בכך שאיש אינו יודע מה יקרה. גם לא המודיעין, שיכול גם הוא רק להעריך.
אין ספק שלזעירא זווית התבוננות ייחודית לא רק מהיותו ראש אמ"ן בשנה שקדמה לאוקטובר 1973 ובמהלך המלחמה. איש הפלמ"ח, מדור מקימי המדינה; כחבר בהכשרת בית השיטה יצא בפיקודו של יצחק ("חקה") חופי לסייע לחברי קיבוץ טירת צבי המותקפים; מג"ד בגבעתי שהתנסה בשמירת קו הגבול בעוטף עזה בימים של לפני מלחמת סיני, כשהפעולות של אלה שנהוג היה לכנותם "מסתננים" היו עניין שבשגרה, והגדוד שעליו פיקד זעירא זכה להערכה על הצלחתו להתמודד איתם; כראש ענף מבצעים צורף למאיר עמית ולשייקה גביש לתכנן את מהלכי מלחמת סיני; פיקד על חטיבת הצנחנים, אז חטיבת החוד של כוחות החי"ר; לפני מלחמת ששת הימים שימש כראש מחלקת איסוף באמ"ן, שתרמה רבות להצלחה הצבאית; לאחר מכן התנסה זעירא במערכת המורכבת של הקשר עם ארה"ב.
את הניסיון שרכש זמן רב קודם לכן, כששירת כראש לשכת הרמטכ"ל, הרחיב זעירא בתפקידו כנספח צה"ל בארה"ב. השאלה המטרידה, "איך זה קרה לנו שוב?", הביאה אותי לשוחח עם זעירא בנושאים של קבלת החלטות, יחסי הדרג המדיני והדרג הצבאי והאחריות, ולשמוע את דעתו בנושאים אלה, לאו דווקא על העבר אלא על המתרחש כיום. הוא היחיד מבין חברי המטכ"ל של 1973 שניתן לנהל איתו שיחה כזאת, כל האחרים כבר לא איתנו. קטעים משיחתנו משולבים בכתבה.
הצלחת תוכנית "מוקד", שהובילה את תוכנית המלחמה ביוני 1967, חייבה שחיל האוויר יכתיב את היום, את השעה ואף את הדקה המדויקת לצאת למבצע השמדתו של חיל האוויר המצרי ובהמשך של הסורי, ולהקצות לכך את כל הכוח האווירי. מפקדי הצבא לא רצו להותיר לצד השני את היתרון שממנו נהנה מי שמכתיב את העיתוי ואת תנאי הפתיחה בלחימה - האפשרות לתכנן הונאה, להפתיע ולהוציא את הצד המותקף משיווי משקלו.
האווירה באותה הפגישה הוגדרה קשה ביותר וכמעט בלתי נסבלת. אשכול בוזה, אך הקשיב לאזהרות והכיר בהיגיון הצבאי של הדרישה, עם זאת לא חזר בו מהחלטתו להמתין. שיקוליו נבעו מראייה רחבה של המצב, ראייה הכוללת גם את השיקול המדיני. מול דרישה של מדינות העולם, בראשן צרפת ספקית הנשק וארה"ב, שישראל לא תהיה הראשונה לירות, פעל אשכול ליצירת התנאים המדיניים שיאפשרו לצה"ל ליזום את מהלך הפתיחה ולהפתיע. ההמשך מוכר - הצלחה צבאית מעוררת השתאות.
מלחמת ששת הימים הייתה מתנהלת ומסתיימת אחרת לגמרי אם הצד השני היה המקדים לתקוף. פעולה מול איום ביטחוני יכולה להיעשות גם בתחום המדיני ולא רק בתחום הצבאי, וצה"ל אינו יוצא למלחמה אלא רק בהוראת הדרג המדיני. את יתרון היוזמה שהעניק אשכול לצה"ל ביוני 67' מנעה ממנו ראש הממשלה עוד הרבה לפני אוקטובר 73', ונתניהו נמנע מלתת אותו ב־2023.
איבוד יתרון היוזמה וההימנעות מגיוס מילואים בהיקף נרחב לא היה תוצאה של הערכה השגויה של אמ"ן ולא של היעדר התרעה. זה היה תכתיב מדיני שניתן חודשים רבים מראש. לקראת המלחמה נוספו לשיקוליה של ראש הממשלה גם שיקולים פוליטיים, לא להסלים מתיחות צבאית ערב בחירות.
העובדה שלא הופנמה המשמעות של היתרון של מי שפותח במלחמה, הגורם החשוב בהצלחה של מלחמת ששת הימים, חשפה באוקטובר 1973 את ישראל למהלכי הונאה שאותם תכננו ויישמו המצרים בהצלחה רבה ולהפתעה, ואלה הובילו לכאוס בשעות ובימים הראשונים, גם במערכת הצבאית וגם במערכת המדינית. דיין נתפס לתסריטי אימים, וגולדה נאלמה במשך מספר שעות. ממש כמו שקרה לאוגדת עזה וממש כמו שקרה לנתניהו בבוקר ובמהלך השבת של מתקפת חמאס.
בתוקפה עמדה אזהרת מערכת הביטחון את נתניהו ש"בכוונת חמאס להעביר את העימות הבא לשטחה של ישראל, תוך כדי הזרמת כוחות משמעותיים ומיומנים היטב (כוחות נוח'בה למשל) לשטח ישראל, תוך כדי כיבוש יישוב ישראלי (ואולי אף מספר יישובים) בעוטף עזה ולקיחתם של בני ערובה, אשר מעבר לפגיעה הפיזית באנשים יובילו לפגיעה קשה בתודעה ובמורל של אזרחי ישראל".
האחריות הבלעדית להערכה היא של מעריך־העל, ראש הממשלה. כך היה גם באוקטובר 1973. ערב מלחמת יום הכיפורים העריכו הרמטכ"ל ואלי זעירא, ראש אמ"ן שהחליף את יריב, ובניגוד לנרטיב שטופח גם על ידי ראש המוסד, כי קיימת סבירות נמוכה שתפרוץ מלחמה. אולם כישלון ההערכה של אנשי המודיעין והרמטכ"ל לא השפיע על קבלת ההחלטות. את המהלכים הכתיבה "הקונספציה המדינית".
הערכתם, משיקולים מדיניים, של ראש הממשלה ושל שר הביטחון לסבירות נמוכה למלחמה: "אני מקבלת את הקונספציה שלך", אמרה גולדה לדיין ימים ספורים לפני המלחמה, כשהתייחסה להערכתו שהשיקול המדיני יגרום למצרים להימנע מיציאה למלחמה וסוריה לא תפתח במלחמה ללא מצרים. "יש מקום לחשוב כי מדינות ערב יעדיפו עתה סיבוב מדיני נוסף על סיבוב צבאי", אמר דיין.
כישלון המודיעין להתריע על התקפת חמאס ב־7 באוקטובר לא דורש הוכחה, כמו כישלון המודיעין ב־1973 שעליו כתבתי בספרי ש"קלונו במקומו מונח". קביעה זו אינה מונעת מאלי זעירא וממני לשוחח בפתיחות רבה. אלי מכיר בכישלונו והרבה להעסיק את עצמו בשאלה למה זה קרה. את תשובתם לשאלה מציקה זו כיוונו רבים להיבט האישי, והיו שהרחיקו להעליל על זעירא ששיקר. התיעוד מוכיח שזאת עלילה. אבל כשמתמקדים בהאשמות אישיות, מחמיצים את העיקר והוא שהכישלון היה תודעתי ורב־מערכתי. בעיניי, הטעות הגדולה של זעירא הייתה שסייע לטעת את האשליה שתינתן התרעה של 48 שעות לפתיחת מלחמה.
הטעות של מקבלי ההחלטות הייתה להיאחז באשליה זו. פתיחת מלחמה בהפתעה, המלווה בהונאה המתוכננת ומבוצעת היטב, תצליח. זו עובדת חיים. אין צורך להרחיק עד להוואי, לפרל הרבור, ולמקומות רחוקים אחרים כדי לעמוד על כך. די במה שקרה למצרים ביוני 1967, ולישראל באוקטובר 73' ובאוקטובר 23'.
את השיחה עם זעירא התכוונתי להרחיק מאירועי העבר שתמציתם נסקרה כאן. זעירא צמצם יותר את תחום השיחה, "תנאי ראשון, לא אזכיר שם של בן אדם אחד; ותנאי שני, אתייחס לשאלה איך זה קרה רק מבחינה צבאית", אמר. קיבלתי, אבל ידעתי שלא ניתן יהיה להתעלם מנקודות ההשקה והחפיפה בין ההיבט הצבאי להיבט המדיני. לאחר שזעירא השכיל לסייג את דבריו לכך שהמידע הזמין הוא חלקי, הוא בחר להתמקד בארבע נקודות. חלקן מוכרות, אבל גם לגביהן זווית ההתבוננות שהציג מעניינת וחשובה.
את הראשונה, שהיא צבאית־טכנית בסיסית, ניתן לסכם ב"ככה לא בונים חומה", או כדברי זעירא: "מה שהשקענו מתחת לאדמה, שעלה מיליארדים, עשה כנראה את העבודה. אם לקחת את מה שעשינו מעל האדמה, מבחינה מקצועית זה משגה על משגה". זעירא טען ש"חומה לא בונים בקו ישר, כי אז כמעט כולה היא ‘שטח מת'", והזכיר ש"החוכמה הזאת לא משתנה כבר מאות ואלפי שנים". את זה פותרים היום בטכנולוגיה מתקדמת, מצלמות, ירי אוטונומי.
"מצלמה לא יורה! אם אפשר היה לירות ממצלמות התצפיתניות, היו הורגות את אנשי חמאס. מה שקרה זה בדיוק להפך, אנשי חמאס הרגו אותן". וכדי להמחיש את העובדה שלטכנולוגיה מתקדמת יש נקודות תורפה הוסיף ש"לפני חומה נהגו להוסיף מכשול קרקעי, טבעי כמו מצוק או נהר או מלאכותי כמו תעלה עמוקה". קל לדמיין איך הייתה מתנהלת ההתקפה הקרקעית של חמאס אם "חפיר" עתיק יומין לאורך החומה היה מחפה על כשלים תפעוליים וטכנולוגיים.
"חוק מספר 2, אסור לתת לאויב להתקרב לקיר!", הגדיר זעירא והסביר: "מה קרה אצלנו? ופה זה כבר עירוב של בעיה צבאית ובעיה מדינית. בהתחלה כשניסו להתקרב, ישבו שם חיילים ופגעו בהם. בהמשך זה נשחק והחלה בישראל הכלה של התקרבות לגדר שהלכה וגברה. ואנשי חמאס, שאיי־קיו גבוה בטח יש להם, הבינו וראו שככה הם יכולים לפרוץ את החומה". אבל מדיניות ירי על אזרחים זו החלטה שהיא מעל לדרג הצבאי. "אתה צודק. אבל אם הייתי באותו הזמן מפקד הצבא והיו אומרים לי אתה חייב לאפשר לאנשי עזה להגיע עד לגדר ולמשש אותה, הייתי עושה דבר אחד, שם את המפתחות".
דבריו הצביעו על נקודה משמעותית ביחסים שבין דרג צבאי ובין דרג מדיני. על מרחב התמרון של "המצביא" מול "הקברניט" עמד בהרחבה תא"ל רומן גופמן, מזכירו הצבאי החדש של נתניהו, שציין בדבריו שמרחב זה מושפע גם מאישיותו ומדרכי התנהלותו של הקברניט, קרי ראש הממשלה.
הנקודה השלישית שמנה זעירא היא תרבות של התנהלות צבאית שנשחקה, או כלשונו "'כוננות עם שחר' זה ציווי! אני לא מחדש שום דבר. כל אלוף בצה"ל שהיה איש יבשה יודע את זה. הוא לא צריך לשאול את אלי זעירא". ובנימה אישית הוסיף "כשאני הייתי מח"ט הצנחנים והיינו יוצאים לתרגיל, הייתה פקודה: בשעה חמש כל הלוחמים בעמדות והאחרים ערים ומכינים להם קפה".
המשכנו לנקודה הבאה: "הדבר הרביעי זה המצאה גאונית, איינשטיין הישראלי, קוראים לזה 'הדממה'. נמצא מישהו, כנראה איש חשבון, שחישב שאם יש הדממה, חוסכים כך וכך בתקציב הביטחון". זעירא יודע להגיד ש"בספרים שמצאו אצל חמאס, יש שם באיזה תאריכים אפשר לעשות התקפה על ישראל, וזה בדיוק תאריכי ה'הדממה'". יצוין כי 'הדממה' אינו נוהל עבודה חדש. כבר שנים רבות הוא קבוע בלוח העבודה הצה"לי.
חזרתי ל"כוננות עם שחר" והקשיתי: "אם מעניקים לצד השני את יתרון היוזמה והוא מכיר את נוהל ‘כוננות עם שחר', הוא לא יתקוף ב־6:30 אלא ב־13:50". "מצוין, עכשיו אני מגיע לנקודה הבאה", הגיב זעירא. "אין מקרה אחד שמישהו רצה להפתיע ולא הצליח. אין מקרה אחד שמישהו שבנה על כך שיגלה מראש שיתקפו אותו בהפתעה והוא אכן גילה". למוד ניסיון מר בנושא קבע זעירא ש"המושג התרעה לא יכול להוות אחד הבסיסים לתורת הביטחון. יש לבנות מודיעין שיעשה מאמצים שתהיה התרעה, אבל את תורת הביטחון של ישראל יש לבנות בהנחה שלא תושג".
זעירא הפיק לקחים, ספק אם גם מקבלי ההחלטות. גם כיום רבים מהמשתתפים בשיח הציבורי מתמקדים בהיבט האישי ומכשילים את הלקח המערכתי. מהתרעה עברנו להרתעה. מרכיב בשיקולים שכשל גם הוא באוקטובר 1973 ושוב באוקטובר 2023. "הרתעה נבחנת בעיני המרתיע, ואין יכולת לבחון אותה בעיני המורתע", טען זעירא, ולכן "גם המושג הרתעה לא יכול להוות את אחד הבסיסים של תורת הביטחון".
בעיתוי מצמרר, ערב שמחת תורה 2023 ותחת הכותרת: "ההונאה המצרית והעיוורון הישראלי" ("ידיעות אחרונות", 6.10.2023) שאל פרקש לגבי אוקטובר 1973: "כיצד מדינה עתירת ניסיון ולמודת קרבות, המפעילה צבא חזק וקהילת מודיעין מעולה, ספגה הונאה - מילה שמעטים מאוד מזכירים אותה - שהובילה להפתעה אסטרטגית?".
בכתבה סיפר ראש אמ"ן לשעבר על כך שלמד ש"בעזרת צוות של 30 מומחים, הוביל סאדאת מבצע הטעיה והסתרה שהוליך את ישראל שולל". "מה אפשר ללמוד מזה היום?", שאלה כותרת המשנה לכתבה. אירועי יום המחרת סיפקו את התשובה והעידו על מחירו הנוראי של לקח נוסף שלא נלמד. גם לעובדה זו, שהלקח לא נלמד, יש אחראים. לא כולם אנשי מערכת הביטחון, רבים מהם בתקשורת ובשיח הציבורי.
הונאה היא אחת הסיבות לכך שלא תתקבל התרעה לפתיחת מלחמה. לקורבן ההונאה יש חלק בהתרחשותה. במקרה של 1973, על פי פרקש, נפלנו קורבן להונאה בגלל "הזלזול באויבים שלנו, התפיסה שהם לא מספיק מתוחכמים כדי לתכנן ולהוציא לפועל הונאה ברמה של מדינה ולהוליך אותנו שולל. את ההונאה - הפח היקוש שההנהגה הישראלית המדינית, הצבאית והמודיעינית נפלה בו - מעולם לא בדקו בצורה יסודית. גם לא בוועדת אגרנט".
את המאמר סיכם פרקש: "היוהרה הישראלית, הזלזול באויב והאמונה ביכולות המודיעיניות והמבצעיות (של צה"ל) תרמו להצלחתו של מהלך ההונאה המצרי. רק אם נחקור את הכשלים שלנו, נוכל להפיק לקחים. ואת הלקחים צריך לתרגל, להטמיע, להעביר מדור לדור, ממפקד למפקד וממנהיג למנהיג. זה חייב להיות חלק מהתרבות שלנו. אחרת נופתע שוב וניתפס לא מוכנים". למערך המודיעין ולמקבלי ההחלטות לא נותר זמן להטמיע את דברי פרקש. מה שלא נלמד במשך 50 שנה לא ניתן להשלים בשעות הספורות שנותרו עד להתקפת חמאס למחרת.
מתקפת חמאס באוקטובר 2023, כמו אחותה הבכירה מלחמת יום הכיפורים, לא פרצה בגלל כשלי המודיעין והצבא. כשלים אלה היו גורם מרכזי לתוצאות הקשות של המתקפות, אולם האחריות לנסיבות שהובילו אליהן היא כולה של הדרג המדיני, וככל שמדובר במתקפת חמאס, אחריותו של ראש הממשלה.
כפי שתואר, לדרג המדיני יש חלק גם בתוצאות הקשות של המלחמות. גם מאיר וגם נתניהו מנעו מצה"ל את יתרון היוזמה וחשפו אותו להונאה ולהפתעה. גם מאיר וגם נתניהו נמנעו מלהורות לצה"ל לצאת נגד האיום על ישראל. את הוויכוח על אחריותו הבלעדית הכריע נתניהו זמן רב מראש כשאמר "כשאתה מפקד אתה צריך להחליט איך אתה מנהל את המלחמה, ואני לא אתחיל אותה לפני שהתנאים יהיו אופטימליים". קרב מאסף שמנהלים אלה הרוצים לטשטש את כישלונה של גולדה, הנעשה תוך העלמת התיעוד המוכיח את כישלונה, תומך במאמציו של נתניהו לחמוק ממשפט ההיסטוריה.
הטיעון הנורמטיבי חשוב, אבל משקל התועלת של הפקת לקחים גובר. שלא כמו ראש הממשלה, ראשי מערכת הביטחון מכירים באחריותם ויגיע הזמן לתת ביטוי לדוגמה האישית של לקיחת האחריות.
אמרתי שהיום לא רק שרמטכ"ל צריך להתמודד עם בעיות הביטחון המורכבות של ישראל, שהולכות ומחריפות, כשנראה שאין אסטרטגיה לאומית, אלא רק אישית, הוא נדרש גם להתמודד מול התקפות אישיות הנראות כמוזמנות ומתוזמנות, ושצריך להיות כמעט על־אנושי כדי לעמוד בהן. זעירא לא התפתה, המשיך להתחמק מלדבר על הנושא אבל היה נחרץ בדעתו: "עם כל זאת, הוא האיש האחרון שהייתי מחליף".
לא ביקשתי לשמוע את דעתו של זעירא על ועדת חקירה. הוא התייחס לנושא בראיון שקיימנו יחד עם רונן ברגמן כשבועיים לפני 7 באוקטובר. אז עמד בהרחבה על מאמצי הדרג המדיני להטות את דיוני הוועדה ומסקנותיה. יש להניח שהוא מצטרף לדברים שאמר מופז על ועדת אגרנט.
לסיום עברנו מהיום שאחרי לשנים שאחרי. "אתה מתקרב לגיל 100", הזכרתי לו. "האם גם המדינה תזכה להאריך ימים? איך אתה רואה את מדינת ישראל בת 100?". משיחות קודמות הכרתי את הספקות של זעירא לגבי עתיד המדינה. את תשובתו, שסיימה את שיחתנו, הפנה זעירא לתחום אחר: "הבעיה העיקרית שלנו היא בכלל לא פוליטית", אמר, "הבעיה העיקרית היא המהות של העם היהודי. זה אנומלי לגמרי. אין עם בעולם שיש אצלו זהות מוחלטת בין הלאום ובין הדת. ואני חושב שכדי להתגבר על הפרדוקסים הפנימיים שלנו צריך לעשות משהו שבן־גוריון ברח ממנו. ואת זה לעשות עוד היום ולהכניס איזושהי חוקה".
התרעות פיקוד העורף