הקשר בין שולי לאשירה החל כשש שנים לאחר שסא"ל משה מועלם נהרג. משפחתו עזבה את באר שבע ועברה לנווה דניאל שבגוש עציון. "עברנו כשהקמנו את הזוגיות השנייה שלנו", מתארת שולי. ומיד שתי המשפחות הפכו קרובות, ואשירה ונעם, בתה הבכורה של שולי, הפכו חברות טובות.
"זה היה הקשר הכי טבעי שיש", אומרת אשירה ומספרת על השעות המרובות שבילו בהן יחד. כשאשירה בגרה, ושירתה בשירות לאומי, שולי הגיע להרצות, וגם המפגש הזה קיבל משמעות נוספת במרוצת השנים. אשירה: "אני זוכרת שהרצית לנו כאישה שכולה, כאלמנה, וידעתי מי היה משה מועלם, אני הרי מכירה את הסיפור שלו מנקודת המבט של נעם כ'בת של'. אבל באותו הזמן כבר יצאתי עם תומר, שהיה קצין בגולני, ואני זוכרת שהסתכלתי על הסיפור אחרת".
אשירה מעולם לא תכננה לצאת עם חייל, בטח לא עם קצין, אבל אז היא פגשה את תומר, והמפגש ביניהם הוביל לאהבה גדולה ולקשר שנמשך 14 שנה, מתוכן עשור היו נשואים. שולי מתארת כי מבין חבריהם היא ומועלם, שהכירו בחתונה של חברים משותפים, היו היחידים שלא הכירו דרך גולני. היא הייתה דתייה והוא חילוני, ובכל זאת האהבה חיברה אותם והקשר ביניהם נמשך תשע וחצי שנים מאושרות עד למותו. ״מועלם אהובי, כמעט בכל היינו שונים״, כתבה שולי בהספד להלוויה שלו, ״מועלם אהובי, כמה שאנחנו דומים״.
המפגש בין שתי הנשים מתבקש. ביניהן מתקיים לפתע מרחב שאפשר לדבר בו על האסונות, אבל גם על האהבה הגדולה, על הבחירה בחיי שליחות והרצון לתת קול למי שעוד אין לה. אשירה: "זה מפחיד כמה נקודות דמיון יש בינינו, שתינו היינו נשות מג"ד, שתינו מכירות את האינטנסיביות של להיות אשת איש קבע, הגילים של הילדים". שולי: "כשהכרתי את מועלם, הוא היה בקורס מ"פים והיה ברור שהוא בוחר בצבא, דרכו גם אני בחרתי בצבא. מועלם פעם אמר שתפקיד המג"ד זה התפקיד הכי משמעותי בצבא. אתה עדיין מאוד מחובר, וכבר מספיק רואה מלמעלה. הוא הגשים את החלום להיות מג"ד במשך שבעה חודשים של טירוף בלבנון ובסוף, בתפקיד הזה נהרג".
ב־4 בפברואר 1997, בשעה 18:48, המריאו ממחניים לכיוון לבנון שני מסוקי יסעור כשבתוכם 73 לוחמים וחברי צוות אוויר. שתי דקות לאחר מכן דיווחו המסוקים כי חצו את הגבול, אולם זמן קצר לאחר מכן עקבותיהם נעלמו מהמכ"ם. ב־18:59 המסוקים התנגשו. מסוק אחד התרסק מעל מושב שאר ישוב ועלה באש, ואילו היסעור השני ניסה לבצע נחיתת חירום, אך התרסק גם הוא, בקרבת קיבוץ דפנה.
שולי: "אחד הדברים שמאוד העסיקו אותי, ואפילו כתבתי על זה ב'מעריב' שנה אחרי האסון, היה איך בדקה ל־19:00, כשהתרחש האסון, לא נפל לי שום דבר מהיד, לא התעלפתי, לא כבה האור בבית. הרי הייתי בבית בבאר שבע עם שתי הבנות, נתתי להן ארוחת ערב, קילחתי, הרדמתי אותן. זה לא יכול להיות שהבעל שלי נהרג ואני לא הרגשתי".
האש שהתלקחה באתר ההתרסקות הלכה והתעצמה בשל התחמושת שהייתה על המסוקים. מפקד פיקוד צפון דאז, האלוף עמירם לוין, יחד עם מפקד האוגדה, תא"ל יום־טוב סמיה, והרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקין־שחק פיקדו על החילוץ. שולי: "מיד צלצלתי לבופור, אחר כך צלצלתי לחטיבה, ואז צלצלתי לחברה טובה. בתוך זמן קצר הבית שלנו התמלא באנשים. אני זוכרת שדיברתי עם ההורים של מועלם וגם להם היה ברור שמועלם נהרג, כי לאחיו, שי, שהיה אז קצין מודיעין ביק"ל (יחידת הקישור ללבנון - מ"ב), נאמר בידי מפקד יק"ל שמורידים אותו בשיירה לארץ. לכן לא רק שכל הצפון ידע, גם כל הצבא ידע".
שולי מתחילה לדמוע, ואני שואלת אותה מה מרגש ברגע הזה. היא משיבה שאין פעם שהיא תדבר על האסון בלי להתרגש. "זה אף פעם לא עובר", היא אומרת, "פעם, אם היו אומרים לי שהזמן מרפא, זה היה מעצבן אותי, זה משפט נוראי. אבל היום אני חושבת שלזמן כן יש משמעות מאוד גדולה. האסון לא משתנה, אבל החיים שלנו גדלים, ולכן לזמן יש משמעות. פעם אם היית מדברת איתי על מועלם, הייתי מדברת בעיקר על האסון, היום אני יכולה לתמצת את האסון בכמה משפטים ולעבור לדבר על הבן אדם, וזה אולי התהליך הכי משמעותי שאני חווה בהתמודדות. לכן ב־7 באוקטובר התקבלה בתוכי ההחלטה הברורה שאני חוזרת לשליחות ועשייה, למען האלמנות והיתומים החדשים".
בימים אלה מתמודדת מועלם לתפקיד יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון. היא מתעקשת לשים את היתומים והאלמנות במרכז ומצהירה כי "במהלך שנותיי כאלמנת צה"ל וכאמא לשתי בנות זכיתי להיות חלק ממאבקים גדולים ומתיקונים שקטים. לקחתי חלק במאבק החשוב להכרה במלחמה ברצועת הביטחון בלבנון מתוך מחויבות לזיכרון של האהובים שאיבדנו. הארגון בראשותי יהיה מופת לניהול משתף, שקיפות ואחדות״. מועלם אף מתחייבת להוביל חקיקה שתכיר בזכויות ליתומים בכל גיל.
"היום, המציאות היא שליתומים נאמר פעמיים שהם כבר לא יתומים", מסבירה שולי. "פעם אחת בגיל 21, ופעם נוספת בגיל 30. כשהמציאות הקשה יותר היא שישנם ילדים שהיו מעל גיל 21 כשאבא שלהם נהרג, והם בכלל לא מוכרים מלכתחילה. הגיע הזמן לשים סוף לעוול הממושך ולתת מקום של כבוד וערך לכל היתומים, ללא קשר לגילם".
שולי גם מייחסת משמעות עמוקה לעוגן שהארגון נותן בחייהן ובחייהם של האלמנות ויתומי צה"ל. "הוא מעל הכל בשבילי", היא מדגישה, "מעל לכל תיוג ומעל לכל חלוקה. באסון המסוקים יצרו מפה לנופלים שנפרשה מצפון לדרום, ועל הפרישה הזאת נמצאות האלמנות והיתומים. לכן מבחינתי, אלמנות ויתומי צה"ל, ומשפחות שכולות בכלל, הן עמוד האש לפני המחנה של חברה מופתית, שיכולה להיות טובה יותר, מכילה יותר, סובלנית יותר".
אשירה: "חשוב לי גם לומר, שולי לא התעוררה עכשיו, אלא זה מה שהיא עושה כבר שנים. היא מבינה את זה באופן אישי על בשרה כאלמנת צה"ל וכאמא ליתומות מאב, ולכן אני חושבת שאין אדם שיכול לעשות את זה טוב יותר משולי, וזה באמת בראייה אובייקטיבית".
אשירה: "מלכתחילה הגברים הם אלה שהם קדימה. בכלל, בראייה הקולקטיבית של השכול, את יכולה להגיד שמגדרית יש בעיה, שהנשים לכאורה לא מעניינות. אנחנו או 'אמא של' או 'אשתו של' או 'הבת של'. גם עכשיו, את לא מראיינת אותי כי הסיפור שלי מעניין, את מראיינת אותי בתור אשתו של סא"ל תומר גרינברג, מג"ד גדוד 13 בגולני. אנחנו עדיין חוטאים בזה. אבל אם כבר שמנו לב, בואו נפתח צוהר לכל המגוון, כי אנחנו באמת מגוון רחב של נשים ועדיין לא שומעים על כולן. אני נגיד לא מספיק שומעת על אלמנות דרוזיות, או על אלמנות מהפזורה הבדואית. וזה חשוב שנהדהד את זה, כי אולי יהיו נשים שיתחזקו וילמדו מלשמוע נשים כמוהן. בואו נשמיע ונהדהד את הקול של כל הנשים השכולות, שבתוכן כלולות הרעיות, האלמנות ללא טבעת, החברות, האמהות, הסבתות, הדודות, האחיות".
לצד העשייה והרצון להדהד את סיפורן של נשים אחרות, התואר "אלמנה" שעבור אשירה עוד טרי, לא מייצג אותה לתחושתה. "כשמציגים אותי בתקשורת כ'אלמנתו של תומר', אני מתקנת אותם", היא משתפת. "אני עדיין אשתו של תומר, לא התגרשנו ולא נפרדנו. תומר לא קרא לי 'האלמנה שלי', תומר קרא לי 'האישה שלי'. לא בחרנו לסיים את הקשר. גם יש משהו בקשר שעדיין מתמשך בלי שהוא פה".
תומר נכנס לתפקידו האחרון כמפקד גדוד 13 ביוני 2023. המשימה להגן לא איחרה להגיע ומיד עם כניסתו לתפקיד כבר פיקד על הלוחמים במבצע בג'נין. לאחריו הם תפסו את הקו בנחל עוז. בבוקר 7 באוקטובר הוא הוקפץ מהבית בקיבוץ אלמוג. אשירה: "ב־6:30 הוא מקבל טלפון ראשון, וב־7:00 הוא כבר היה באוטו".
"גם מבחינתי היה לנו מין קלוז'ר כזה", מוסיפה אשירה. "ברביעי בערב, בתחילת אוקטובר, היינו בחתונה של בן דוד של תומר, עם כל המשפחה המורחבת שלו. לא היה לנו מפגש כזה משמעותי הרבה זמן, כי הייתה קורונה וכולם בצבא. אני גם רגילה להגיע לאירועים בלי תומר, ופתאום הוא נוכח וזה כיף! היינו שלושתנו, ואמרנו שניקח את זה עד הסוף, אז נשארנו לישון ב'סלינה' בתל אביב. והוא כבר התריע מראש שבחמישי בבוקר הוא חוזר חזרה, אבל חזל"שו את ההקפצה בחמישי בבוקר, לכן אפילו הספקנו קפה בתל אביב, וקנינו לארבל גלידה והוא נשאר למשחק של מכבי תל אביב. ואז גם בשישי, למרות שהוא קבוע על הגדר, לא הקפיצו אותו, וזה היה ממש מוזר".
בתום אותו שבוע התפוצצה העסקה, והלחימה התחדשה. הימים חולפים, ומגיע נר ראשון של חנוכה, יום הנישואים העשירי שלהם, אבל הם לא זוכים לחגוג אותו, לא הפעם, לא השנה. "בלילה לפני שהודיעו לנו, ארבל התקשתה להירדם", מספרת אשירה, "היא אמרה לי 'אמא, אבא לא יחזור'. ואני אומרת לה 'אבא חזק, אבא מפקד, החיילים עוזרים לו, הוא לא לבד'. ואני לא מתרגשת מהמשפט שלה, כי ילד תמיד מציף את החששות שלו, בטח לפני השינה, אבל בבוקר, בעוד שארבל בסדר, אני מתעוררת עם אי־שקט. אני הולכת לעבודה ברשות הטבע והגנים, והזמן עובר ואני לא מצליחה לעבוד. ואין לי מחשבה ספציפית בראש, כמו פשוט תחושה לא טובה. זה היה יום ממש מוזר. ארבל ואני עוד מספיקות להדליק חנוכייה ביחד, במין רגע תמים, ולראשונה היא הולכת לישון ממש מוקדם. במהלך הערב מודיעים שמבטלים את יום הכיף של הנשים והילדים של לוחמי החטיבה ולא מסבירים מדוע, ואני אומרת לעצמי 'איזה באסה!', כי ממש רציתי ללכת. אבל מיד כותבת לקצינת הנפגעים הראשית של החטיבה: 'אם מחר בוטל, בואי נלך לבקר חיילים בבתי החולים'. והיא תמיד עונה לי מיד, אבל הפעם היא לא עונה".
ב־12 בדצמבר נפל תומר בקרב בצפון רצועת עזה. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. שולי: "זה בדיוק כמו שאשירה מתארת, את אומרת לעצמך: אבל איך? הוא שרד כל כך הרבה היתקלויות בלבנון, הוא לא היה אמור למות. גם מועלם היה יצוק כזה, בן אדם חזק, שורשי, תמיד אמרתי: 'מועלם לא היה מהמתים', אבל הרבה מתו שלא היו מהמתים".
אשירה: "חצי שעה אחרי שדפקו לי בדלת שאלתי אם אפשר לעשות קצירת זרע. בשתיים לפנות בוקר, לפני שהקצינים עזבו את הבית, אמרו לי שהתהליך אפשרי והוא יוצא לביצוע. כשהגעתי לבקר את תומר בשורה, להיפרד ממנו בפעם האחרונה, זה היה אחרי שכבר ידעתי שהתהליך הצליח".
"אני מאחלת לעצמי ולארבל להרחיב את המשפחה", מוסיפה מיד אשירה. "יכול להיות שיום אחד אני אמשיך הלאה ויהיה לי בן זוג חדש וחיים חדשים וטובים דיים, אבל הילד הזה של תומר קיים בתודעה גם אם הוא עדיין לא שלם ברחם שלי. הייתי רוצה שנשים יידעו שזו אופציה קיימת. שיזכרו לשאול אם זה מתאפשר. אני כאלמנה מחרבות ברזל הייתי פריבילגית, לנשים שאיבדו את הבעלים שלהן ב־7 באוקטובר לא הייתה הזכות הזאת. עד שהם עברו זיהוי, אז כבר עבר המון זמן והתהליך לא הצליח. אני גם רוצה שגברים ירגישו בנוח לדבר על זה, תקלו עלינו. יש כל כך הרבה להתמודד איתו אחרי. אנחנו במלחמה, תעברו על הצוואות שלכם, תגידו לנשים שלכם מה חשוב לכם, תדברו על הדברים האלה. אל תיתנו לנו להתמודד עם זה לבד, זה מספיק קשה".
אי אפשר לדבר על המלחמה הנוכחית בלי להזכיר את האבידות הקשות שספגה חטיבת גולני. גם על בוקר המפגש שלנו מוטל צלו הכבד של אסון הכטב"ם בבא"ח גולני שאירע לילה קודם לכן, בחדר האוכל של הבסיס. עשרות לוחמים נפגעו וארבעה איבדו את חייהם במתקפה.
"אנחנו נפגשות ביום הקשה לחטיבה שהיא הבית שלנו, גם שלי, גם של אשירה וגם של הבנות שלנו", אומרת שולי. "לפני כמה חודשים היה יום משפחות של הסיירת בבא"ח גולני והצעתי לנעם, הבת שלי, שאני אקח את שני הבנים הגדולים שלה. לבנה הבכור קוראים אורי משה, ולשני קוראים יובל, בני 6 ו־4. הם היו בהתרגשות שיא, זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בבא"ח גולני הזה. בשבילי בא"ח גולני הוא בכלל בבסיס בזק. כל המשפחות השכולות שהגיעו נטעו עצים, ואחר כך הייתה לנו ארוחת צהריים בחדר האוכל הזה. גולני זו באמת משפחה. זה קשר שנבנה במשך שנים. החטיבה היא עוגן בחיים שלנו, וכשזה קרה אתמול, ישר חשבתי שוב על הכאב שחווינו ב־7 באוקטובר".
"אולי מכיוון שכל מה שמעניין אותי כרגע הוא היריון, הרגשתי שפגעו לי בבטן הרכה", אומרת אשירה, "הפגיעה בבא"ח גולני כואבת בכל כך הרבה רמות. אלה חיילים שהיו בהכשרה, חבר'ה בני 18־19, שהמוטיבציה שלהם להתגייס לגולני הייתה בשיא, ואז הם נפגעים". "זה גומר", היא מוסיפה וקשה שלא להבחין בשרשרת שעל צווארה, שרשרת זהב עם הסמל של גולני שמצביעה לא רק על הקשר ביניהן, אלא גם על הקשר עם החטיבה. "קיבלתי את זה בתחילת המלחמה מחוה פלאי (אשתו של תא"ל יאיר פלאי, מח"ט גולני דאז - מ"ב)", היא מסבירה, "קראנו לה המח"טית של העורף. מעט אחרי יום הזיכרון השרשרת שלי נקרעה ונהרסה וממש התבאסתי, וקצינת הנפגעים הנוכחית שלי, נוי רבי לוי, זכרה כמה הרגשתי חסרת זהות גולני ודאגה לפגוש אותי, רגע לפני שיצאתי לכיוון הטקס הלאומי של המשפחות ב־7 באוקטובר, כדי שתהיה לי אחת חדשה, שלרגע לא אשכח מי אני".
התרעות פיקוד העורף