מדינת ישראל נולדה עם גנים משובשים. ברוב תושייתה הצליחה להקיף את עצמה במערכת בריאות מרשימה. אבל היא ממשיכה לעשן מרלבורו אדום, לזלול קבב נוטף ממנגל פחמים, לכרסם דוריטוס מול "האח הגדול" ולהפעיל את רגליה מסף ביתה אל מגרש החניה. אין ישראל אהובתנו משקיעה במניעת האיומים על בריאותה. לכן בכל שני וחמישי היא נזקקת לשירותי מערכת הבריאות. אלא שזו אינה מסוגלת להתמודד ביעילות עם האיומים המתחדשים על חיי הפציינטית שלה.
בסיפור הזה ישראל היא המשל והנמשל. היא הפרסונה שמנהלת חיים מופקרים והישות שמנהלת מדיניות ביטחון לא מאוזנת. באחד היא הפרסונה שמנהלת חיים מופקרים. באחר היא הישות שמנהלת מדיניות ביטחון לא מאוזנת. יש לה צבא טוב, שירותי מודיעין שחרף כל הצרות הם בסדר, חיל אוויר מעולה, אבל היא משקיעה בסיכול והרבה פחות במניעה. היא מכינה את האמצעים להתמודד עם הסיכונים כשיצוצו אך לא מתאמצת להעלים אותם באיבם. מובן שלבסוף תקבל סרטן או התקף לב. מה שיאלץ אותה להשתמש בכל האמצעים שיש לה בתקווה שיעמדו לה.
הספר נולד מקיטורו המלומד. ארבעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה שוחח עם ראש מדור עיון בהוצאת דביר, מאיה להט־קרמן. הוא התלונן על דלות הדיון באולפנים, על רמתם המקצועית הנמוכה של הדוברים המרכזיים. "שב לכתוב", ציוותה העורכת. אורי בר־יוסף ציית.
גם מהצהרות מנהיגים בבמות האלה אינו רווה נחת. "במסר העיקרי שהשמיע, אמר בני גנץ שהיה צריך לתקוף את רפיח בפברואר ולא ביולי. זה מסר של מנהיג?", הוא שואל רטורית, "זה קשקוש, כך מדבר קמב"ץ, לא מנהיג פוליטי שרוצה להוביל את מדינת ישראל. אם הוא לא מסוגל להתעלות מעבר לזה - שיפנה את מקומו. ואם האולפנים לא מסוגלים מעבר לזה - שיפנו את מקומם".
אורי בר־יוסף (75) הוא פרופ' (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה. כסטודנט צעיר כתב בשם בדוי ארבעה ספרים בסדרת הריגול "פטריק קים", הסוכן הקוריאני בעל "הידיים המסוקסות". עם השנים עשה דוקטורט בסטנפורד היה לאחד החוקרים החשובים ביותר של מלחמת יום כיפור. מאבחן רהוט של תולדות המחדל, נווט בלתי נלאה במבוכי המודיעין. גם בריאיון הזה ניסה לייצר מבט־על, אותת לבן שיחו שהוא פוסק מתוך התבוננות ובדיקה. המילים "אני מסתכל..." פתחו כמה וכמה מתשובותיו.
אורי בר־יוסף הודה שהשאלה הזאת מעסיקה גם אותו, שעדיין לא מצא דוגמה לכישלון כל כך טוטאלי של קהילת מודיעין במתן התרעה על מתקפה. ומדובר במערכת עם יכולות איסוף יוצאות מהכלל. את אהרון חליוה אינו מכיר אישית. אבל שמע אותו מתנבא נחרצות שבחמש השנים הבאות חמאס מורתע ולא יעשה כלום. "אני מבין שבלשכה של ביבי כינו אותו 'אלי זעירא'".
30 שעות לפני פרוץ המלחמה קיבל דוד אלעזר תוצאות של צילום אווירי בתעלה. על פיו נראה הצבא המצרי פרוס, מוכן לפעולה. ראש אמ"ן, אלי זעירא, בחן אף הוא את התצ"א ולא שינה את הערכת המודיעין. "הם מורתעים, הם לא ייצאו למלחמה", פסק. דדו שב ללשכתו ואמר לעצמו: "אני לא פרשן, אני לא פוליטיקאי, התפקיד שלי להגן על מדינת ישראל. כשהצבא המצרי ערוך בתעלה, והסורי ערוך בגולן, אני עושה מה שאני צריך לעשות". הוא נתן פקודת כוננות ג' שהתממשה בלילה שבין 5 ל־6 באוקטובר 73': כל הצבא הסדיר נכנס מיד למוכנות עליונה, כל הכוחות - לרבות חטיבת בית הספר לשריון, חט' 401, מה שנשאר מחט' 7, תותחנים - כולם נשלחים לחזיתות והם מוכנים לפעולה. "אם זה לא היה קורה, הגולן היה נופל תוך שעות", חורץ בר־יוסף. עם גיוס המילואים, בחר אלעזר להמתין. היה בטוח שיקבל אינדיקציות נוספות. אבל הוא לא חיכה להתרעות נוספות כדי לשלוח לקו את הצבא במהלך שעוד לא נעשה כמותו בתולדות ישראל.
"עכשיו תסתכל על הרצי הלוי", אמר לי. הרמטכ"ל קיבל כמה התרעות ולא עשה כלום. לא הוציא אפילו פקודה אלמנטרית של "כוננות עם שחר", שזה כלל בסיסי בקו. "הייתי בסדיר בגולני, על כל פיפס נתנו פקודה - ולעיתים לא היה צריך לתת - עם שחר כולם בעמדות". מזעזעת ביותר, לדעתו, לא רק העובדה שחיילים בקו הראשון נתפסו במיטות. אלא שגם כשהתחילה המתקפה המשיכו, לדבריו, להיות במיטות. השוני בין תגובת הרצי הלוי לתגובת דדו מסביר למה צה"ל 73' התאושש מיד וצה"ל '23 עד עתה לא לגמרי התאושש.
נסיבות הזמן בנו את הפרופיל של שני הגנרלים. דדו התגייס בגיל 21 לפלמ"ח (1946) ועבר את מלחמת השחרור. הוא בנה קריירה צבאית במצב של מעטים מול רבים. אנחנו אומנם היינו יותר מקצועיים, בעלי מורל גבוה יותר, חדורי תחושת שליחות חזקה יותר, אבל להם תמיד הייתה יותר עוצמת אש, לרשותם עמדו תמיד יותר כוחות. דדו השתתף בקרב סן סימון בירושלים, אולי אחד האכזריים שבקרבות במלחמת העצמאות. הוא יודע מה זה להיתפס עם המכנסיים למטה. סכנת המפלה והאבדון שזורים היטב בתודעתו. ברור לו מה קורה כשניתנת פקודה כפי שניתנה בסן סימון: "לפוצץ את המנזר על הפצועים שאינם יכולים לסגת".
"עכשיו בוא נדבר על הרצי הלוי", מדלג בר־יוסף. הוא התגייס לצה"ל ב־1985, שלוש שנים אחרי שפרצה מלחמת לבנון הראשונה. כנראה שלא היה ולו פעם במצב של נחיתות אישית מול האויב. כמפקד היו לרשותו המודיעין, חיל האוויר, הארטילריה, כל צה"ל. "ונגד מי הוא לחם? נגד מחבלים. תמיד זה מחבלים. אף פעם אין אלה אוגדות סדירות שמסתערות עליך".
בשבועות שלפני השבת השחורה 2023 פתח אמ"ן סדרת כינוסים לציון השבת השחורה 1973. באחד מהם הרצה בר־יוסף כשמולו 300 איש מדרגת סא"ל צפונה. "דיברתי על השורשים הפסיכולוגיים לכישלון המודיעין ב־73', ואתה יודע מה? זה עניין את סבתא שלהם. השאלה היחידה שנשאלתי הייתה אם אני רוצה קפה".
ב־6:29 של שמחת תורה תפסנו מחסה בין מעילי החורף. ריח הנפטלין בחדר הארונות הטריד יותר מהאזעקה. התחושה הייתה של משהו קצר, מזדמן, לא משהו שיגרום לך להשחיל כפות רגליך לכפכפים ולרוץ למקלט. דקות אחר כך ראינו טויוטות לבנות דוהרות בשדרות האזדרכת. חבר כתב: "פעם ראשונה מאז תש"ח שהאויב כובש אדמה שלנו". כעבור כמה ימים ירדתי דרומה. אשקלון, סעד, רעים, עלומים. לצד תוגה מתעבה מצאתי הלם וטינת עולם. גם על טכנולוגיה שבגדה, על מכשול שלא הכשיל, שנטע באנשים תחושת ביטחון כוזבת. "הרגשת הביטחון התחזקה באופן דרמטי עקב הקמת הגדר", אמר לי צביקי פורת, איש עלומים. "הייתה הרגשה מבוססת שהמכשול הוא פתרון למנהרות ולחדירות". חברי כיתות הכוננות בקיבוצים חיזקו את דבריו.
כשפרצה המלחמה היו הטנקים עם סככות כאלה עליהם. "איך לא למדו דבר כזה עוד לפני המלחמה?", יש הסתמכות על טכנולוגיה והוא יכול להבין אותה. והמכשול העל־קרקעי לא היה רציני, אך גם מתקפת 7 באוקטובר לא הייתה רצינית. לא בטנקים, בטויוטות הסתערו על הנגב המערבי. "400 חיילים של גולני בעמדות ו־20 טנקים מוכנים לירי היו בולמים אותם". וזאת בדיוק פגיעתו של אפקט ההפתעה: אם הוא תופס אותך לא מוכן, יחסי הכוחות משתנים לטובת הצד המפתיע. "אין בהיסטוריה מצב שצבא נתפס עם מכנסיים כל כך למטה. אולי רק במבצע מוקד (המכה המקדימה שהנחית חיל האוויר על מצרים בפתח מלחמת ששת הימים - מ"ח)".
בשנה שחלפה עשתה הכוחניות קאמבק רועם לחיינו. צינת הסתיו ספוגה בסיסמאות הבל על "מיטוט חמאס", "חיסול חיזבאללה" ו"השטחת הדאחייה". כל הסדר שנחתם, כל נסיגה חד־צדדית, כל מה שקרוי "אוסלו", מזניק למיקרופונים את המקוננים. ודווקא בעת הזאת בר־יוסף עולה על הבריקדות. מאתגר את עצמו ואותנו בהטפה מנומקת לחזור לדיבורים, ללחיצות הידיים, להסכמות, לניירות העמדה לכל מה שכרוך במושג האמורפי הקרוי "תהליך".
"האם הישראלים מוכנים כיום לצאת מאחורי קיר הברזל וללכת לפתרון מדיני?", שאלתי. פרופ' בר־יוסף ענה בנתונים: "מסקר שעשה מכון אקורד באוניברסיטה העברית, שליש מהישראלים מסכימים שהפתרון הראוי לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים. שליש לא אמר שהוא רוצה בכך אך הצהיר שלא יתנגד לכך".
תוצאות דומות התקבלו גם מסקר שנעשה בעזה. לא מכבר חשף צה"ל שחמאס זייף בלא ידיעתו סקר של ד"ר חליל שקאקי, שנחשב לסוקר אמין. על פי התוצאות המפוברקות, רוב העזתים רוצים להמשיך את המלחמה. אבל בנתוני האמת 49% מהם טענו שצריך פתרון של שלום, שהמלחמה צריכה להסתיים בהסכם בין שתי מדינות. 20% סברו שאפשר להמשיך בהתנגדות אך לא אלימה. בהמשך המלחמה דגל רק מיעוט, באחוזים דומים לאלה של התומכים בכך בישראל. "כלומר, כ־70% מהעזתים וכ־70% מהישראלים אינם רוצים אלימות".
"כדי להתמודד עם איומים", מבהיר בר־יוסף, "גם לשמאלנים שבינינו ברור שעלינו להיות חזקים צבאית. זה לא שצריך לפרק את צה"ל ואת שירותי המודיעין. ברור שלא. אבל ז'בוטינסקי במאמרו ובן־גוריון בתפיסתו אמרו בעצם: 'אנחנו בונים את קיר הברזל גם כדי להגן על המפעל הציוני וגם כדי שלצד השני יהיה ברור שעליו להשלים עם קיומנו'.
"ההשלמה התחילה אחרי הניצחון ב־67'. בוועידת ח'רטום לאחר המלחמה מתקבלים שלושת הלאווים ("לא לשלום, לא להכרה, לא למו"מ" - מ"ח). אבל מתחילים לומר שאת חלום חיסול ישראל יהיה צורך להשאיר לדורות הבאים. לחזון אחרית הימים שלהם. מעשית רואים שאפילו לפני מלחמת 73' סאדאת היה מוכן לעשות שלום - אומנם לא מושלם - עם ישראל. אלא שגולדה לא מסכימה, כי אין היא מאמינה לו. היא חוששת. פעם אחר פעם היא אומרת: 'אנחנו ניסוג מכל סיני והמצרים יתייצבו על הגבול, יסגרו את המצרים ושוב תהיה מלחמה. עדיף שנישאר'".
ב-1974, הוא מזכיר, התחיל גוש אמונים את מפעל ההתנחלות בסבסטיה, התמודד עם ממשלת רבין הראשונה והכניע אותה. "עד אז הגורם הדתי בצד הישראלי היה מאוד שולי, תסתכל על משקלו כיום, אתה זוכר איך נראתה ישראל לפני 50 שנה?".
משקלה של הדת עלה גם אצל הפלסטינים. רוב הציבור לא השתייך לאסלאם התוקפני. פת"ח היה חילוני לחלוטין, החזית העממית הייתה ארגון מרקסיסטי, אבל בשנות ה־80, בעקבות המהפכה באיראן, התחיל הגל הדתי של ארגוני טרור פלסטיניים. הוקמו חמאס והג'יהאד האסלאמי. "דת מיליטנטית מדליקה יצרים, מלהיטה סכסוכים ומקשה על פתרונם", הוא מסכם, "והבעיה הגדולה ביותר היא שההתכתשות עם הפלסטינים הפכה מחילונית במהותה לדתית".
לפני כמה שבועות ישב עם חברים מהצבא. "אינטליגנטיים, קוראי עיתונים", הוא מגדיר. אמר משהו על הצעת הליגה הערבית והם לא ידעו על מה הוא מדבר. וזאת עיקר ההצעה: תמורת נסיגה מלאה מכל השטחים והקמת מדינה פלסטינית מוכנות חברות הליגה לסיים את הסכסוך עם ישראל, ולחתום עימה על הסכמי שלום ונורמליזציה בתיירות, בכלכלה ועל שת"פ צבאי שכבר מתבצע. "המתווה מקובל בעולם כולו, ואצלנו הוא לא זוכה כלל לדיון, כאילו זה משהו צדדי כזה. פתאום הערבים רוצים לעשות שלום".
"רכס יהודה ושומרון המתנשא מעל שפלת החוף", מצוטט אהוד ברק בספרו של בר־יוסף, "אינו חסר ערך צבאי אך גם אינו חזות הכל. ביטחון אינו רק תצפית שולטת ועמדות להצבת נשק. ביטחון זה מכלול, זה כלל היכולות הצבאיות, האזרחיות, המדיניות וזה גם המורל הלאומי".
ההפרדה הזאת באה לידי ביטוי בשטח, הוא מסביר. הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לשעבר רא"ל דן חלוץ, פטריוט ישראלי ללא עוררין, נגרר בידי שוטרים בהפגנה נגד ראש הממשלה. "תמונות מהסוג הזה הן תעודת כבוד למדינת ישראל". עם זה, אנחנו עדים לתופעה בלתי מקובלת לימי מלחמה, הוא מדגיש. לאחר שנה של דם ואש, כ־70% לא נותנים אמון בראש הממשלה. הם סבורים שהמלחמה נמשכת בגלל אינטרס אישי שסיומה עלול לחסל את הקריירה הפוליטית שלו. "תחשוב על בריטניה ב־1940 עם 70% מאזרחיה שלא מאמינים שצ'רצ'יל הוא באמת המנהיג שדואג למולדתם, דברים כאלה לא קורים במלחמות, אבל פה חיים עם זה באיזו צורה".
הפתרון בתהליך מדיני, מדגיש פרופ' בר־יוסף, שייצור סטטוס קוו שגם הפלסטינים יוכלו לחיות איתו. זה ינמיך משמעותית את רמת האינטנסיביות של הקונפליקט ויצמצם במידה רבה את מטען האיומים על ביטחון ישראל.
השלום כמעט אינו מוזכר ב"מעבר לקיר הברזל" והמחבר מסביר מדוע: שלום כפי שקבע בן־גוריון לפני כמאה שנים אינו תכלית בפני עצמה אלא אמצעי להשיג ביטחון. הדרך לכך אינה עוברת רק דרך בניין הכוח אלא גם ובעיקר ניצול הישגי קיר הברזל למטרה מדינית.
לצד עוצמת צה"ל והיחסים עם ארה"ב, השלום עם מצרים הוא אחד הנכסים הביטחוניים הגדולים ביותר של ישראל. אבל כשהציבור במצרים רואה מה קורה בעזה, הוא מתקשה להשלים עם השלום. בטח שלא יהפוך אותו לשלום חם. אפשר רק לקוות שאם ייחתם הסכם עם מדינות ערב, הוא מדגיש, אם על המסכים בישראל לא יראו איך רוצחים ילדים יהודים ועל המסכים בעולם הערבי איך רוצחים ילדים ערבים, יהיה תהליך השלמה כזה או אחר והסכסוך יסתיים. "אבל ישראל תצטרך לשמור על יכולתה להגן על עצמה הרבה שנים אחרינו. צה"ל לא יהיה לצבא של מצעדים. הוא לא יפורק לחלוטין. אבל יוקל העומס הביטחוני שאנו מרגישים במניין ההרוגים ובלחץ הכספי. אנחנו הולכים לשלם הרבה מאוד על המלחמה הזאת".
התרעות פיקוד העורף