"הכל השתנה ב-7 באוקטובר", משחזר סריון את רגעי החטיפה. "בדרך לשירותים נתקלתי בקבוצת גברים חמושים לבושים אפודים חסיני כדורים. כשהבנתי שהם לא חיילים ישראלים, הרמתי ידיים וצעקתי 'תאילנד, תאילנד'. הם לקחו את הטלפון שלי והקיפו אותי".
במשך תקופת השבי הארוכה, סריון ניזון מגבינה, עגבניות מרוסקות ומלפפונים, ולעיתים אורז. "היו תקופות שהיה מספיק לאכול, בימים אחרים כמעט כלום. לעיתים היה מים, לעיתים לא", הוא מתאר. את הימים שחלפו ספר על פיסת נייר שקיבל משוביו.
סריון חושף גם את הטרור הפסיכולוגי שהפעילו עליו מחבלי חמאס: "הבטיחו לי שוב ושוב שאני אשוחרר, לפעמים אמרו בימים הקרובים, לפעמים בשבועות הקרובים - ההבטחות התבררו כחלולות". רק שלושה ימים לפני שחרורו, כשהודיעו לו על הפסקת האש, החל להאמין שאכן ישתחרר.
סריון הגיע לישראל ב-2020 עם אחיו הצעיר בחיפוש אחר פרנסה. "למרות הפחד, נאלצתי לנסוע. רציתי שלמשפחה שלי יהיו חיים טובים יותר ושהבת שלי תקבל השכלה", הוא מסביר. במהלך השבי, הגעגועים למשפחתו הם שהחזיקו אותו בחיים: "הייתי חייב לשרוד, להצליח להגיע אליהם".
אתמול נערך טקס חגיגי בכנסייה בכפרו של סריון, שם הודה בפני יותר מ-150 איש על תפילותיהם לשלומו. כיום, לאחר שחרורו, הוא מביע תקווה לשלום: "אני לא רוצה שתהיה מלחמה. אני רוצה שיבוא שלום. אנחנו רק רוצים לעבוד ולדאוג שהמשפחה שלנו תוכל לחיות בנוחות ובאושר".
התרעות פיקוד העורף