ההידרדרות, הוא מציין, החלה לפני עשרות שנים: "לפני כשלושה-ארבעה עשורים הגיעה כת דתית, שיעית קיצונית, הנתמכת בידי איראן והפכה את חייהם לבלתי נסבלים: כל כמה חודשים פרצה מלחמה, הרג ודם נראו בכל מקום, אספקת מים והחשמל ניתנו בהקצבה זעירה, אשפה נערמה בכל קרן רחוב ועוד".
"כולם סימנו את חיזבאללה ומדיניותה כגורם העיקרי אבל איש לא העז לומר זאת בפומבי. ראש ממשלת לבנון הסוני רפיק חרירי רמז לכך בשנת 2005 וחוסל בידי 'אלמונים'. המילים 'חיזבאללה' ו'נסראללה' הילכו אימים על כל לבנוני ממוצע. זה היה בלתי נסלח – ארגון הטרור הדתי הזה מנע ממיליוני לבנונים לחיות חיים נורמליים", הוא מסביר.
"הקריקטורות, כלי הנשק היחיד של האופוזיציה בלבנון, החלו להעלות על נס את הלבנוני הממוצע, האיש הנאיבי עם התרבוש האדום והשפם הארוך שכל מה שהוא רוצה זה לחיות. לעבוד, לאכול ולשתות. לא הרבה".
אלעד משתף גם בתמונת מצב מבצעית עדכנית: "עיון ביומן המבצעים בדרום לבנון של מספר שעות מלמד שרחפן ישראלי ירה ארבעה טילים לעבר כביש נומיירה וגרם להרוג ולחמישה פצועים. סיור ישראלי שחדר לעיירה שובא באזור מג’ידיה ירה לעבר חשודים והניס אותם. בעיירה בלידא מדרום למרג’ עיון פעל כוח ישראלי 800 מטר בתוך השטח הלבנוני. ולקינוח – חיילים ישראלים פוצצו חדר ממזרח לעיירה ע’אסונה. את צה”ל חשים כל העת. הוא בהחלט מפריע לשגרת חייהם אך רובם מעדיפים כי ימשיך להצר את צעדי חיזבאללה".
ההנהגה הלבנונית, מוסיף אלעד, נאלצת ללכת בין הטיפות: "ניתן לשער את אשר חשים המנהיגים הלבנוניים. מחד הם בוודאי מרוצים שישראל מונעת כל שיקום או חזרה לפעילות עוינת של חיזבאללה ומצד שני הם מגינים על ‘האחדות הלבנונית’ ומגנים את ‘האויב הציוני’ ואת ‘צבא הכיבוש’ על הפרות ההסכם בתוך שטחה הריבוני של ארץ הארזים.
הוא מסביר: "הלקסיקון הלבנוני כבר הפך לאילם נוכח המוסר הכפול אותו נוהגת ההנהגה הלבנונית. כאשר הנשיא או ראש הממשלה חייבים לצאת בהצהרה כלשהי הם בודקים עשר פעמים את הטקסט, שמא תיפלט מילה שלא במקומה ותהפוך למלחמת אזרחים. לא מזכירים את ארה”ב ועוד פחות את ישראל. ראשי הממשל נזהרים שלא להגזים לשני הצדדים".
בשורה התחתונה, הוא מסכם, קולו של הלבנוני הפשוט נשמע מבעד לכל הרעש: “‘תנו לנו שנת שקט’, מבקש הלבנוני ברחוב, ‘מי צריך יותר’…”
התרעות פיקוד העורף