לדבריו, "נדמה כאילו חזרנו אחורה בזמן. שוב גישת ה’שחור-לבן’ של או שחרור חטופים או הכרעה וחיסול של חמאס. כאילו לא למדנו דבר". הוא מוסיף: "לא אחזור כאן על ההסבר המלומד, אבל החיים אינם שחור או לבן. המציאות עוברת תמיד בצבע האפור ומוכיחה שאפשר ‘גם וגם’".
יגור מתאר סתירה פנימית במעמדו של חמאס: "העמדה העקרונית של חמאס עם סתירה פנימית עמוקה: מוכנים לוותר על השלטון ומוכנים להחזיר את כל החטופים בפעימה אחת, בתוספת אמירה מתחסדת תודעתית של ‘כנראה שלישראל לא אכפת מהחטופים שלה’. על זה נאמר: פשוט ותרו על השלטון והחזירו החטופים, אחרת בשביל מה ההתעקשות?".
על מהות הלחץ הצבאי הוא אומר: "הוא הכרחי וטוב לפירוק והשמדה של יכולות צבאיות של חמאס. אבל במקרה שהוא בוחר להתחבא ולא ממש להתעמת (כמו שאכן אירע ועדיין קורה), אז אין השמדה של כלל היכולות, ובכל מקרה אין תבוסה שלו וכניעה. היות שעדיין יש לו, לשיטתו, תוחלת (פוטנציאל) לצאת מהמערכה עם הישגים".
הניסיון הממשי להשפיע על תוחלתו של חמאס, טמון לדבריו ביכולת למשוך את הציבור מרשותו: "מי שמבין את חמאס וגם רואה את מאמציו מול מרכזי חלוקת המזון החדשים, יודע כי רק פגיעה ביכולותיו השלטוניות (הממשק הישיר שלו לציבור ברצועה) היא זו שתשפיע באמת על התוחלת שהוא רואה להמשך הדומיננטיות שלו ברצועה. גם ללא שלטון רשמי – זה יהיה הרבה יותר קל עבורו לפעול ללא אחריות: מודל חיזבאללה בלבנון".
יגור מודה שהייתה טעות אסטרטגית: "טעינו קשות כשלא הפעלנו את המאמץ האזרחי של חלוקת המזון כבר מראשית ינואר 24, במקביל למאמץ הצבאי. סבורני שזה היה מקצר מאוד את משך המערכה בעזה וגורם לחמאס לבקש לשחרר חטופים כחלק מהניסיון לעצור את הסחף, אבל מוטב מאוחר".
הוא מבקר את ההתרשמות הציבורית מ"חזות הכוח" של חמאס: "אין לדעתי מה להתרשם ממצג השווא של חמאס וממלחמת התודעה שהוא מנהל מולנו ברגעים אלו ממש, מתוך תקווה להשפיע על המו"מ – צבאית: אכן יש לו כוחות מפוזרים במנהרות ומסתתרים בקרב האזרחים, שיצוצו מחדש בהינתן הפסקת אש. אזרחית: נותר לחמאס כלי ריבונות אחד – חלוקת המזון. והוא בגבו אל הקיר בהקשר הזה למול פעילות מרכזי הסיוע החדשים והפסקת מתכונת הסיוע הישנה/הנעת האוכלוסייה".
בהתאם לכך, יגור מציע להעצים דווקא את המאמץ האזרחי: "דווקא בעיתוי הזה יש להתעקש על המאמץ האזרחי. הוא אפקטיבי במיוחד מול חמאס (מה שאומר משך זמן לא ארוך עד שחמאס יבקש לעצור), אינו מסכן חיי חטופים ופחות מסכן את חיילינו – וזהו, הלכה למעשה, ה’גם וגם’ – גם שחרור חטופים וגם לקיחת השלטון מידיו של חמאס".
הוא מדגיש כי "סיום המערכה בעזה, שחרור החטופים והכרעת חמאס, מצויים רובם ככולם ברעיון של הוצאת האוכלוסייה מרשותו של חמאס – המאמץ האזרחי". לשאלה איך עושים זאת, עונה יגור: "יוצרים מרחב חדש אליו תעבור האוכלוסייה. צעד מותר על פי החוק הבינלאומי מסיבות ביטחון כשיש דאגה נאותה לתנאי מחיה עבורם והיעדר כפייה במעבר".
הוא מבקר את חוסר ההבהרה בצמרת הביטחונית: "אגב, עד היום לא שמעתי מכל מי שטוען שניתן יהיה לטפל בחמאס לאחר סיום המלחמה, מה זה נקרא לטפל ואם יש תוכנית כזו. חזרה למבצעים ולימי קרב בעוטף אינה מקובלת עוד ותבריח את כל מי שגר שם, מעבר לזה שלא תהיה לגיטימציה פנימית כאן בתוכנו למלחמה יזומה ולא לגיטימציה בינ"ל, כולל ובדגש לארה"ב, להתחיל במלחמה לכיבוש הרצועה וסילוק שלטון חמאס, כשמדינות האזור, בדגש למצרים, יאיימו כי הדבר יביא לביטול הסכמי השלום והסכמי אברהם החדשים. לכן האופציה של לטפל בחמאס לאחר מכן לא באמת קיימת לכל מי שתהה".
לסיכום דבריו מדגיש יגור: "מכל האמור עולה כי המפתח להכרעת חמאס מצוי דווקא בהוצאתה של האוכלוסייה ממרותו. וזה קריטי. מאוד. כל מה שיבוא לאחר מכן יהיה לבחירתה (הישארות/הגירה), ומבחינת ישראל – מרגע שחמאס אינו ברצועה ככוח שלטוני/משפיע ומהלך אימים, זה לא חובה. לפחות לא בעיניי".
והוא חותם בקריאה ברורה: "ממליץ בחום ‘להתאבד על המשימה האזרחית’, ולא לשעות במקרה הזה לרגש או לפוליטיקה. זו הזדמנות שלא תחזור, ולא רק שהיא תביא לשחרור חטופים – היא גם תחסוך בחיים רבים משני הצדדים, הן עכשיו והן שנים קדימה לילדים של היום. זו גם ההזדמנות לסלק מוקש מאוד מרכזי שבטוח יפגע מאוד בעתיד בסדר האזורי החדש במזרח התיכון, אם יישאר על כנו".
התרעות פיקוד העורף