"שתי מוטיבציות עמדו לנגד עיניי במהלך הכתיבה", הוא מסביר. "האחת, בניית העלילה הבינאישית, מערכות היחסים הרומנטיות־אירוטיות של גיבור הסיפור. השנייה היא הצפת סוגיות חברתיות ופוליטיות בהוויה הישראלית, כאלה שמעסיקות וגם מדאיגות אותי. הדמויות שבספר מבטאות, כל אחת בדרכה, מגזר מסוים או השקפת עולם מסוימת בחברה הישראלית".
על אף הנגיעה בנושאים אקטואליים, גורן מדגיש שהספר לא נכתב כאלגוריה פוליטית, "אבל כמו שקורה לא פעם, המציאות מחלחלת דרך הסיפור. גם אם אתה לא מתכוון לכך, הדברים מחליקים פנימה – דרך הדמויות, דרך העלילה, דרך הרגש". בכל זאת, הוא מבקש להציג חזון: "לדעתי, פיוס יכול להתקיים אם תהיה הסכמה לאומית על שלושה עקרונות פשוטים. אחד, שכולם משרתים את המדינה. שני, שכולם מחויבים לדמוקרטיה ליברלית. ושלישי, שכולם מצייתים לחוק ומכבדים את פסיקות בתי המשפט".
ניהול מלחמה מוטעה
ספרו הקודם של גורן, "דיווח תוצאות: אלפא" האוטוביוגרפי, יצא ב־2022. ריאיינתי אותו אז בביתו שברמת השרון. במשך קרוב לארבע שעות הוא חזר אל התחנות המרכזיות שעיצבו את חייו: הילדות בקיבוץ מרחביה, החינוך הציוני שהוטמע בו, השירות הצבאי כטייס קרב, ההשתתפות במבצע "מוקד" במלחמת ששת הימים, חוויותיו ממלחמות ההתשה, יום הכיפורים ולבנון הראשונה, תפקידיו הבכירים בצה"ל, המעבר לחיים האזרחיים ועיסוקו הנוכחי כמנכ"ל "שירגל־כנפיים", מכללה לתעופה אזרחית.
שלוש שנים חלפו מאז והמציאות הישראלית השתנתה מהקצה אל הקצה. גורן נשאר חד ונחרץ בדעותיו, אך הפעם הוא מדבר בעיקר על ההווה: על הקרע החברתי, על האלימות שמחלחלת, וגם על הדמוקרטיה שהוא חושש לגורלה. "אחרי 7 באוקטובר חשתי תחושה נוראה", הוא מודה. "כמובן, במיוחד בימים הראשונים. תחושה קשה מאוד של ‘איך זה קרה לנו?’. איך צה"ל פספס עד כדי כך? ואני כמעט אומר ‘זה לא צה"ל שלי’. אבל זה כן צה"ל שלי, זה בדיוק אותו צה"ל".
"רק שהיה כאן ליקוי מאורות, שגם הושפע, כמובן, ממדיניות של הדרג הפוליטי. הייתה תפיסה שחמאס מורתע ושהרשות הפלסטינית היא נטל. לכן לא הופעל כוח במקרים שבהם היה צריך. חשתי תסכול עמוק, וגם היום אני מתוסכל מהתנהלות הממשלה ומהשתיקה של אנשי הליכוד. הליכוד של היום שונה לחלוטין מהליכוד של מנחם בגין ודן מרידור".
ביקורת חריפה הוא מפנה גם למטכ"ל. "המלחמה הזאת התנהלה בצורה מוטעית מההתחלה", קובע האלוף במיל’. "שבועיים ראשונים, רק תקיפות אוויריות, ואחר כך כניסה קרקעית הדרגתית, עם הפסקות ארוכות בין שלב לשלב. ההתקדמות מצפון לדרום הייתה איטית מדי, מפוררת מדי, בלי תכלית ברורה. בסופו של דבר אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותם מקומות".
מתברר שגורן הביע את דעתו גם בזמן אמת, ובאוזני בכירים בצבא. "בשבוע הראשון של הלחימה זימן מפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר, כמה אלופים לעדכון והראה לנו את תוכניות התקיפה", הוא משתף. "שמתי לב שהחיצים של התוכנית מגיעים רק מצפון. שאלתי ‘למה לא תוקפים גם מדרום או מהמרכז?’, והוא ענה לי: ‘זה מה שהיבשה רוצה. אני לא יכול לשנות את זה לבד’. זה היה רגע שגרם לי להבין את עומק הבעיה".
"חמאס היום הוא גוף מוכה, בלי המנהרות, בלי המחסנים, בלי המפקדים. גם אם יישארו לו כמה רובים, זה לא אותו חמאס. ממשל צבאי שלנו בעזה הוא אסון לאומי. אנחנו נצטרך לדאוג לשני מיליון איש ולבנות מחדש את הרצועה. אין בזה היגיון. צריך להימנע מהכיבוש הזה ולתת לקהילה הערבית והבינלאומית להוביל את שיקום עזה. מי שדוחף להמשך הלחימה עושה זאת משיקולים פוליטיים או משיחיים, לא ביטחוניים. הנקמה כבר הושגה. עכשיו צריך ללכת קדימה".
הפטור מגיוס – כניעה
התייחסותו של סגן מפקד חיל האוויר לשעבר לביצועיו של החיל במלחמה מורכבת. "אני עושה הפרדה ברורה בין המלחמה ובין מה שקרה ב־7 באוקטובר. אלה שתי מלחמות שונות", הוא מבהיר. "באותו בוקר נורא חיל האוויר לא היה במיטבו. הוא יכול היה לעשות יותר. אבל מאז ברור שהוא התעשת, ובמהלך כל המלחמה בעזה פעל בהצלחה יתרה".
ועם זאת, בצד ההערכה לפעולה הצבאית יש לגורן תחושות קשות. "אי אפשר להתעלם מההרס הקולוסלי הזה בעזה, בממדים תנ"כיים ממש, של התשתית העירונית, של החיים האזרחיים", הוא אומר. "ההפצצות של חיל האוויר הן שגרמו למותם של עשרות אלפים. גם אם נאמר ש־20 אלף מהם הם אנשי חמאס, כל השאר לא. אלה בלתי מעורבים. זה חלק ממלחמה, כן, אבל אי אפשר להמשיך בזה בלי סוף".
גורן מדגיש שמדובר בעניין מצפוני. "אני לא יכול לדבר בשם אחרים, אבל ייתכן שיש גם היום טייסים, כולל בשירות פעיל, שמוטרדים", הוא אומר. "בתקופת המחאה נגד המהפכה המשטרית, זה היה סביב הדמוקרטיה. עכשיו זו שאלה מוסרית אחרת. ייתכן שעוד נראה קולות כמו מכתב הסרבנים ש־27 טייסי חיל האוויר שיגרו ב־2003 ובו סירבו לתקוף בשטחים. המכתב ההוא נבע מתחושת דגל שחור. לא אידיאולוגיה, אלא מוסר בסיסי".
התרעות פיקוד העורף