"מוצאי שבת אחד, ב־1999, שעות ספורות לפני שאיציק ואני היינו אמורים לצאת לביקור שתיאמתי לנו עם מובארכ, נתניהו מצלצל לאיציק ומפטר אותו מהממשלה על רקע סכסוך פוליטי שהיה ביניהם. זה לא היה נעים, אבל נאלצתי לומר לאנשיו של מובארכ שעל רקע בעיות פוליטיות בישראל אנחנו נאלצים לדחות את הביקור. מובארכ הבין את העניין, וזו הפואנטה: היחסים עם המצרים אז היו מצוינים ברמה הפרסונלית".
גורם מרכזי בהערכת המצב
חכם, בן 74, הוא אל"ם (במיל’), יועץ פוליטי, מומחה לענייני ערבים ועמית מחקר במרכז לאסטרטגיה ICGS. בצה"ל הוא שירת במגוון תפקידים באגף המבצעים, באגף התכנון, באגף המודיעין ובתיאום פעולות הממשלה בשטחים. “בשלב מסוים הייתי כארבע שנים במוסד כמושאל של צה"ל, וזו הייתה אחת התקופות המרתקות שהיו לי, אישית ומקצועית", הוא מגלה. "ב־1987, אחרי שסיימתי את הפעילות בחטיבת המחקר במוסד, מוניתי לתפקיד ראש המחלקה לעניינים ערביים בממשל הישראלי ברצועת עזה, תפקיד שמילאתי עד 1993".
הוא נכנס לתפקיד זה בתחילת האינתיפאדה הראשונה, וסיים אותו כשהתחיל תהליך החתימה על עקרונות הסכמי אוסלו. “בתקופה הזו הפכתי לגורם מרכזי בהערכת המצב, גם ברמת הממשל, גם ברמה של תיאום הפעולות בשטחים, ואני מניח שגם עבור פיקוד הדרום", הוא אומר.
“הגעתי אליו בז’קט של השב"כ, שהיו עליו מכשירי הקלטה. יאסין נשבע שלא הוא נתן את ההנחיה לבצע את החטיפה. לפני שבאתי, התכוננתי. כל שיחה בתרבות הערבית לא מתחילה ישר בנושא. אתה קודם יוצר אווירה, שואל לשלומו ולשלום הילדים ולשלום אשתו. למדתי בעל פה את השמות של כולם, 11 ילדים. הוא ראה בי מישהו מוכר ולא מאיים. דיברתי אליו בגובה העיניים כי זו הדרך היעילה והקלה לדובב".
“כשהתחיל תהליך אוסלו היו לי הרבה ספקות והסתייגויות", חכם מודה. “לא ידעתי אם להאמין למילה של ערפאת, ואם בכלל צריך להיכנס איתו להסכם, אבל אמרתי לעצמי שישראל חייבת לתת צ’אנס לעניין הזה, למרות כל הבעייתיות. האסימון שזו הייתה טעות נפל אצלי זמן קצר אחרי שהסכם אוסלו התחיל, והאסימון האחרון נפל אחרי רצח רבין".
"ידעתי שמערפאת לא יצא טוב. אי אפשר לסמוך על מילתו. למדתי זאת בעשרות פגישות איתו. לכן גם בשנת 2000, בוועידת קמפ דייוויד, כשברק, ערפאת ואני ישבנו בחדר, ידעתי, עוד לפני שהשיחות האלה התחילו, שאין סיכוי בעולם שזה יביא להסכם. ובאמת זה מה שקרה".
לאחר שירותו הצבאי עבד חכם במשרד הביטחון עד פרישתו לגמלאות ב־2018. מאז פרסם מאמרים ושני ספרים (“ותימלא הארץ חמאס", “עזה בגובה העיניים"). הספר השלישי, “מצרים ראשונה ולתמיד" (הוצאת משרד הביטחון) רואה אור בימים אלה.
“הספר הזה מבוסס על הניסיון האישי שלי, מתוך היכרות עם המטריה המצרית והערבית", המחבר מספר. “התעסקתי בנושא המצרי בימי השירות הצבאי שלי ובהמשך בתקופתי בלשכת שר הביטחון. בפגישה הראשונה שלי עם איציק מרדכי במשרד הביטחון הוא ביקש ממני לפתח את הדיאלוג ואת הקשרים שלנו עם מצרים".
הכנת ממשל צבאי בעזה
כשחכם בוחן את יחסי ישראל ומצרים כיום הוא מבחין בנסיגה, על רקע המלחמה בעזה. “מובן שיש גם כל ההפרות החמורות של המצרים בסיני בדמות תגבור כוחות הצבא, הרחבת שדות התעופה הצבאיים שם וכדומה", הוא מציין. “אל תשכח גם את הבעייתיות שהייתה לאורך הגבול, בציר פילדלפי. היו מאות מנהרות תת־קרקעיות לאורך הציר, וזה אחד הנושאים המרכזיים שבהם פעלנו מול הצד המצרי. בתחילת כהונתו, הנשיא המצרי א־סיסי באמת פעל בנושא הזה, אבל לא מספיק, והמנהרות האלה היו הערוץ המרכזי שדרכו חמאס תוגבר באמל"ח".
שם הספר, “מצרים ראשונה ולתמיד" (مصر اولا ودائما), הוא סיסמה רווחת שהתנוססה על קירות בניינים וחומות אבן ברחבי קהיר בעקבות ההפגנות ההמוניות שהובילו להתפטרותו של חוסני מובארכ מנשיאות מצרים בפברואר 2011. סיסמה זו מהדהדת את ההקשר הפוליטי־חברתי שבו מצרים עברה תהפוכות משמעותיות, וגם מהווה מפתח להבנת התמורות שעיצבו את עמדותיה של מצרים כלפי ישראל בעשורים האחרונים.
חכם סוקר בספר את מדיניות מצרים כלפי ישראל לאורך זמן, בתקופות שלטונם של הנשיאים חוסני מובארכּ, מוחמד מורסי ועבד אל־פתאח א־סיסי.
“השלום עם מצרים הוא בעל חשיבות אסטרטגית מהמעלה הראשונה עבור מדינת ישראל", טוען חכם. “ישראל חייבת לעשות כל מאמץ לשמר את יחסי השלום – אפילו אם הם חלקיים, מוגבלים או צולעים. לא צריך להצהיר הצהרות לוחמניות בתקשורת, כפי שכיום נוהגים פוליטיקאים. זה רק מחמיר את המצב. כל דבר כזה צריך להיות מלובן בערוצים דיסקרטיים מול המצרים".
"צה״ל קיבל על עצמו מגבלה מרכזית – לא לבצע מהלך צבאי, במיוחד באזורים המרכזיים, כדי שהחטופים לא יעמדו בסכנה. על רקע תמונת המצב הנוכחית, אין מנוס מבחינת צה״ל מלקדם את המערכה כדי להביא בסופו של דבר את חמאס לוויתורים, להוריד אותו על הברכיים".
התרעות פיקוד העורף