ראשית, יש לערער את הלגיטימציה הציבורית הפנימית שממנה הארגון נהנה בלבנון. הוא מצדיק את קיומו הצבאי כ״הגנה הכרחית״ על לבנון מפני ישראל, אך את טיעון ההתנגדות הזה ניתן לסדוק. צעדים דיפלומטיים, כיישום מלא של החלטות האו״ם והסכמי הפסקת האש בגבול הצפון, נסיגה ישראלית משטחים לבנוניים שעדיין נתונים במחלוקת והימנעות מתקריות תוקפניות מעבר לגבול יקשו עליו להצדיק את המשך החזקתו בנשק.
במקביל, יש לחשוף בפני הציבור הלבנוני את המחיר הכבד של הרפתקאותיו הצבאיות של חיזבאללה: ההרס החוזר ונשנה במדינה, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי המחריף. שחיקת מיתוס ההתנגדות והבלטת החלופה, לבנון ריבונית ומתפקדת ללא מיליציות חמושות, יסללו את הדרך לערעור סופי של הלגיטימציה של הארגון.
שנית, יש לפגוע במקורות העוצמה של חיזבאללה, לנתק בהדרגה את הצינורות שמאפשרים לו להמשיך להתחמש. בראש ובראשונה, מדובר בייבוש מקורות המימון ואספקת הנשק מאיראן. צריך להדק את הסנקציות והפיקוח על ערוצי הכספים וההברחות מאיראן, מסוריה וממקורות אחרים. במקביל, חובה לסגור פרצות בתוך לבנון: לחזק את הפיקוח בגבולות כדי לחסום הברחת אמצעי לחימה, ולהילחם בשחיתות שמאפשרת לחיזבאללה לעקוף את המדינה. על ממשלת לבנון לגייס תמיכה בהעברת סמכויות הביטחון לצבאה.
שלישית, הטלטלות האחרונות פותחות פתח למהלכים שבעבר נראו בלתי אפשריים. המשבר הכלכלי בלבנון הפנה אפילו את תומכי חיזבאללה נגד ״השלטון המושחת״. במקביל, בסבבי הלחימה בשנתיים האחרונות הארגון ספג אבידות קשות, ואפילו איראן, הפטרון הראשי שלו, נחלשה.
בלחץ אמריקאי ובינלאומי הוחלט על מהלך תקדימי: פירוק כל המיליציות החמושות, ובראשן חיזבאללה, עד סוף השנה. למהלך זה תמיכה רחבה ממדינות שונות, חלקן ערביות, וישראל בירכה עליו והבטיחה צעדים מקבילים אם התוכנית תתקדם. זוהי שעת כושר נדירה שבה חיזבאללה נדחק לפינה צבאית־פוליטית, והקונצנזוס נגד המשך קיומו החמוש רחב מאי פעם. חלון ההזדמנויות לא יישאר פתוח לאורך זמן.
השגת היעד, פירוק חיזבאללה מנשקו, תחייב סבלנות, תיאום בינלאומי ועקביות – עד להתפוררותו של הארגון. בשלב הנוכחי על ישראל להמשיך בתקיפות ממוקדות נגד תשתיות הארגון ובכיריו, תוך איפוק כדי למנוע הסלמה עד שתוכנית הפירוק תצא לפועל.
התרעות פיקוד העורף