כששואלים את צילי על התחושות שליוו אותה מאז ה-7 באוקטובר, היא לא מהססת להשתמש במילים הקשות ביותר. "זו הייתה השואה השנייה שאני עוברת", אמרה. "הפעם הלב עבד, הראש עבד. זו הייתה השואה האמיתית שלי. העובדה שעומר היה שם ולא ידענו כלום. זה היה גרוע יותר ממלחמה, ממחלה, מכל דבר".
החוסן שאפיין אותה כל חייה עמד למבחן מול ה"לא ידוע" שאפף את בני המשפחה. "הפחד אכל לנו את העצבים. אני לא טיפוס שמפחד, אבל כשהוא היה שם הייתי דבוקה לטלוויזיה, כאילו אולי בכל פעם אני אשמע משהו. לא שמעתי כלום עד שראיתי אותו. זה היה גיהנום לכל המשפחה".
"בפעם הראשונה ראיתי אותו בטלוויזיה. ראיתי ילד, לא בחור בן 24 - ילד בן 14-13, קטן", היא נזכרה ברגע השחרור. "למחרת קיבלנו אישור ללכת לבית החולים. הוא היה רזה, רק עצמות". למרות המראות הקשים, היה זה סימן אחד קטן שנתן לצילי תקווה. "כשראיתי שהוא מחייך, אמרתי 'ברוך השם'. בן אדם שיודע לחייך - ישתקם".
מאז, היא מלווה את עומר בהרצאותיו ובמפגשים שהוא עורך. "הוא מספר את הסיפור העצוב והמרגש שלו, ואני זכיתי לשמוע אותו כבר כמה פעם. בכל פעם יש לי הערכה לריבונו של עולם שעשה לנו נס כזה".
סיפורה של צילי מתחיל עשרות שנים אחורה, באוקראינה וברומניה. היא הייתה רק תינוקת כשהגרמנים גירשו את משפחתה. "הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש וחצי, כשהגרמנים עזבו את אוקראינה", היא סיפרה לדוידוב. "אני זוכרת תמונות מהחזרה לרומניה אחרי המלחמה. נכנסתי לבית של ילדה בגילי, ראיתי שם שלוש מיטות - בדיוק כמו שהיו לנו כמשפחה עם הסבים והדודות. התמונה הזו של הבית הייתה חסרה לי מאוד".
למרות התופת, משפחתה של צילי הצליחה לשרוד כמעט בשלמותה. "הסבים, הדודות, ההורים - כולם ניצלו. כולם עלו ארצה". אך הדרך לישראל לא הייתה פשוטה. תחת השלטון הקומוניסטי ברומניה, רק המבוגרים הורשו לעזוב. צילי והוריה נאלצו להמתין 20 שנה נוספות. "רק בשנת 65' הצלחנו לעלות. הייתי כבר בת 23, נשואה. רק הילדים שלי כבר נולדו בארץ".
התרעות פיקוד העורף