לפני 7 באוקטובר לא היה לישראל מודיעין, לא היה הערכות צבאית, לא היה פיקוח על המערכת מהדרג המדיני. אבל מעל הכל לא היתה תוכנית אסטרטגית לעזה, ללבנון ולכל זירה אחרת. היוזמות מגיעות מהחוץ אפילו "הסכמי אברהם" המפוארים הם תוצר של פעולת דיפלומטיה אמריקאית.
ישראל לא יודעת ליזום מהלכים דיפלומטים ואז היא נקלעת למשברים ביטחונים. ההבנה שלה היא לפתור את המשבר היא רק בכלים צבאיים - ואז זהו.
מעולם לא היה בצה"ל עומס כזה על לוחמי הסדיר. חיילי המילואים נקראים לתקופות שירות של ארבעה חודשי מילואים ברצף, והם כבר בסבב השביעי מאז 7 באוקטובר 2023. מצב הרק"מ, המטוסים ויתר מערכים הנשק הוא כזה שזקוק לרענון ושיפוץ לאחר בלאי אין סופי של לחימה בזירות השונות.
ומעל כל זה יש גם את הפן האזרחי. תושבי הצפון כבר יותר ממאה ימים של מלחמה עצימה מעל הראש שלהם. והמרווחים הגדולים מהמצב הזה הם כנראה חברות התרופות המשווקות לאמהות הלוחמים כדורי שינה ותרופות הרגעה למדינה שלמה. ועוד לא דובר על עסקים ומשפחות בקריסה.
ואחרי כל זה הנהגה הישראלית מחפשת להכריע את המצב בכח. בדיוק כמו קו החשיבה של לוחמים צעירים: "מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח".
יש חשיבות בתפיסת שטחים ובהשמדת מחבלים, בטיהור תשתיות אויב. מלחמה צריכה להיות חדה, מהירה ועוצמתית. אסור להיגרר למלחמה ארוכה, זוחלת וללא הכרעה.
התרעות פיקוד העורף