שורד השבי בסולטאן יעקוב על יהודה כץ: "חשבתי שהוא בחיים, סיפרתי את זה כשחזרתי"

במהלך השנים ניהלו המוסד ואמ"ן מאמץ מודיעיני לאיתור מקום קבורתו. באמ"ן הצליחו למצוא קצה חוט שיוביל אותם למקום שבו נמצאו אותם ממצאים והביאו אותם לישראל והם נבחנים כרגע.

יוחאי היימן, אחיינו של כץ, מסר: "בגדול קיבלנו מידע ואנחנו לא מסיקים מסקנות לפני שנאמת את המידע בדרכים עצמאיות. מניסיוננו אי אפשר לסמוך על עיוור. לאחר שנבדוק ונאמת את המידע. נדע איך להתייחס לתוצאות. מוקדם לשאול שאלות על הלוויות וקברים".

שורד השבי בסולטאן יעקוב: "יש שמחה שזה נגמר, וגם ועצב שזה בכל זאת חייל שנהרג"

על יהודה כץ הוא שמע רק שנתיים לאחר שנפל בשבי. "המתווך בא לראות אותי לראשונה והוא שאל אותי עליו", אמר.

"כשעליתי למטוס בז'נבה אחרי שלוש שנות שבי, הייתי עם עיניים מכוסות. ושמעתי משפט בערבית: שאומר: 'ההוא כץ נתפס אחר כך'", סיפר שי. "שמעתי את המשפט הזה ובאיזשהו מקום חשבתי: 'הנה הוא בחיים', וסיפרתי את זה כשחזרתי". כיום הוא חושד כי המשפט הזה נאמר בנוכחותו בכוונה. "אולי האנשים האלה זרעו כזה משפט בשביל לבנות פה תקווה ולהתאכזר למשפחה. מצד שני, אני לא יודע, יכול להיות שהוא היה בחיים, זה לא משהו שאני יכול לשים עליו את האצבע".

הוא סיפר על ימי השבי הקשים. "לא ידעתי כלום, הייתי לבד. גם כשהיו רגעים שחשבתי להתאבד אמרתי שלפחות את הגופה שלי יחזירו, זה מחלחל", סיפר. "הכנסתי את עצמי למערכת של דמיונות שבה הכול היה טוב, וזה החזיק אותי. כמובן שהיו רגעים שהייתי מתעורר מתוך הדמיון ורואה את המצב ונכנס קצת לזה, אבל זה מה שהחזיק אותי 21 שעות ביממה".

"הוחזקתי איפה שהיו הפלסטינים, מחנה הפליטים ירמוך בסוריה. הוחזקתי בחדרון שהיה פעם חדר מקלחת, שעל החור של השירותים המזרחיים הדביקו סל", הוסיף שי לספר. "היה שם איזה חור באדמה עם ברז ומיטה שהאורך שלה מטר שבעים, וזה מה שנכנס שם. אלה היו שלוש שנים של בידוד מוחלט ללא אוויר נורמלי, היו הרבה הפסקות חשמל, בחורף היה קר מאוד ובקיץ טירוף. אי אפשר לשכוח את זה, אבל אני לא שם את זה על הראש, אני שם את זה מאחורי הראש".

כיוון ששי היה מבודד, הוא לא היה מודע למה שקרה באותו הזמן בישראל. "לא ידעתי על המאבק למעננו. במטוס חזרה דיברה איתי נציגת הצלב האדום: היא סיפרה לי שאימא שלי הייתה באוסטריה. התפלאתי מה האישה הקטנה הזו נסעה לכל העולם לחפש אותי".

ומה שלומו היום? "אני בן 71. הטראומה לאט לאט חולפת, אבל היא לא חולפת לגמרי", שיתף. "בהתחלה בכל לילה היה לי סיוט על מלחמה שמתרחשת או נפילה בשבי, אבל הנפש שלי היא אופטימית. כשחזרתי, אמרתי לאשתי שאני שוכח את מה שעברנו שלוש שנים, ומרגע זה אנחנו ממשיכים כאילו לא קרה כלום".

חברו של כץ לנשק: "שמחה גדולה, עצב גדול, טלטלה גדולה. לאט לאט צריך לסדר את התחושות"

השניים היו חברים בגדוד של בני ישיבות הסדר. "בשנת 82' היינו בסוף תקופת השירות הצבאי, ולקראת היציאה למילואים, זה היה אמור להיות התרגיל הראשון שלנו כמילואימניקים", סיפר.

המילואימניקים הצעירים נקלעו לקרב מר במיוחד. "נהרגו בו כ-20 לוחמים, 20 חברים, ועוד כ-40 פצועים ועוד שישה שבוים ונעדרים. זה חתיכת קרב שנחשב כאחד הקרבות הקשים ביותר", נזכר. "לחמנו בכוח שהיה עדיף עלינו פי 12, שהיה טופוגרפית מעלינו במקום גבוה, ואנחנו היינו בתווך, לכודים בתוך בקעה או מכתש. סיטואציה מאוד מאוד קשה".

"יודל'ה היה, כמו שמספרים על כולם, איש מתוק וצדיק", אמר. "יהודה ואני נולדנו באותו יום, חגגנו יום הולדת באותו יום, והמספר האישי שלנו היה כמעט עוקב. היינו חברים טובים", אמר. "קראו לו על שם סבא שלו שנרצח בשואה, וגם אני בא מבית של ניצולי שואה, כך שהייתה לנו שפה משותפת גם בעניין הזה. יהודה היה מיטה לידי בטירונות ואחר כך בקורסים בהמשך הקריירה הצבאית".