אל"ם ד' הוא מפקד המרכז לאימונים לוגיסטיים במל"י - המרכז הלאומי לאימונים ביבשה, שנמצא ליד קיבוץ צאלים בנגב. זהו בסיס האימונים הראשי של יחידות זרוע היבשה בצה"ל. ד' היה בביתו בצפון הארץ ב-7 באוקטובר 2023. כמה דקות אחרי שהתחילה מתקפת חמאס קיבל המפקד המנוסה הזה שיחת טלפון מהחמ"ל.
"החמ"ליסט מתקשר אליי ומעדכן על נפילות בבסיס, מספר שחצי בסיס עולה באש. אני מבין שמדובר במשהו אחר, עולה על הרכב וטס דרומה על 180 קמ"ש", הוא משחזר. "בהמשך קיבלתי טלפון מקצינה שאחותה הייתה במסיבת הנובה - אין לי מושג מה זאת המסיבה, אבל אני מכיר את השטח, אני מאמן שם כוחות כמעט בכל שבוע. ברגע הזה אני מבין שזה תא השטח שאליו אני יכול להביא את היתרון שלי. בינתיים מגיעים דיווחים שמפקד מל"י נפגע, שיש המון נפגעים על ציר 232 והמון חיילים פצועים במוצבים".
ד' הקפיץ את מפקדי מל"י ואת חיילי המרכז והקים כוח משימה שפעל לצד כוחות צה"ל, המשטרה, זק"א וגורמי חירום נוספים. לאחר שפיקד על משימות חילוץ ופינוי במרחב אורים, הוביל עם אנשיו את אחד ממאמצי הפינוי המורכבים והקשים ביותר ביום הטבח - ריכוז החללים מציר 232 ומשטח המסיבה ופינוים למחנה שורה.
הכל בא בבום
א' המליץ ל-ד' להגיע לאזור יער רעים דרך משאבי שדה ולא דרך אופקים הנצורה. הוא עצמו יצא עם פלוגתו לשטח. "העמסנו נשק ותחמושת ברכב ויצאנו לעוטף. בדרך אספנו שני חיילי גולני שנפצעו קשה. אי אפשר היה לדבר איתם, הם היו בהכרה מעורפלת, ואני כולי בתפילות שיחזיקו מעמד עד שאגיע לנקודה שממנה יהיה פינוי רפואי לסורוקה. המשכנו לנקודה אחרת, שבה אני פוגש שוטר מג"ב שאני מכיר היטב, והוא כולו רועד ומבקש שאגש לרכב שבו ילדים שנרצחו. אני ניגש ומזהה את כל החמישה, צעירים שאני מכיר מהאזור, שניים מהם היו חיילים שלי. הם נמלטו ברכב מהמסיבה ונרצחו.
"אנחנו ממשיכים לנוע על ציר 232 ומתחילים לראות את הזוועות בהתגלמותן. זיהינו דפוס פעולה: הטנדרים של חמאס נסעו בצמדים. הראשון חוסם כל רכב שבא ממול והמחבלים שנמצאים בטנדר השני יורים ורוצחים כל מי שבא מולם. כל הציר עולה באש, יש ירי מכל עבר, ואנחנו כל רגע עוצרים ליד רכב, בודקים דופק של האנשים, ומבינים שהם כבר לא איתנו. ליד אוגדת עזה אנחנו נתקלים באב ובנו, האב כנראה הביא את בנו לבסיס, ושניהם נרצחו. המחזה היה קשה מאוד".
קולו של א' נשבר שוב ושוב כשהוא מתאר את האימה. אולם ברגע האמת, הוא מסביר, ההכרח הפנימי לעשות, לנסות להציל, לשמור על כבודם של הנרצחים, גבר על הכאב. "קיבלתי משימה לארגן משאיות ורשתות הצללה לפינוי הגופות. אנחנו רואים את כל הזוועות, וברור לנו שנעשה הכל כדי לשמור על הגופות", הוא מתאר.
ד' הגיע לצומת משאבי שדה בסביבות השעה 11 לפני הצהריים ומשם יצא למתחם הנובה. "קילומטר וחצי לפני רעים אני מזהה שני שוטרים ירויים ולצידם שני מחבלים מחוסלים, ומבין שהגעתי לשטח לחימה פעיל. קצת לפני 1 בצהריים הגענו למרחב המסיבה, חברנו לשוטרים שם, ויש עדיין היתקלויות עם מחבלים", הוא מספר.
"אני לא יודע למה, אבל הדבר הראשון שאמרתי לאנשים היה ‘מפה לא נחטפים'. ב-2 בצהריים אנחנו כבר שולטים מבצעית בשטח, אני תופס פיקוד מלא ומתחיל להקפיץ את הכוחות. אני מבצע סריקה, מחלק את השטח לרבעים ומבקש להרכיב עגלות לרכבים לטובת זיהוי הגופות. הכל מתבצע תחת אש. הייתי נאיבי, החלטתי שאוהל החפ"ק של המשטרה יספיק לנו לריכוז הגופות. הצלחנו להכניס לתוכו 59 גופות, אבל סיימנו את הלילה עם 237 גופות".
המבלים במסיבת הנובה ניסו בכל מאודם לשרוד, הוא מעיד. אנשיו איתרו אותם, מתים, בתאי השירותים, בקפלי הקרקע, במקררים, במכולת האשפה, וכמובן ברחבי המרחב עצמו. "סביב 4 וחצי אחר הצהריים אני מחליט להגדיל את מרחב הסריקה מערבה, לכיוון עזה. ושם מצאנו שמונה ניצולים. מעט מדי".
הוא מספר על דילמות מבצעיות-ערכיות באותן שעות איומות. "אנשי זק"א הגיעו לשטח בערב - אנחנו עם שכפ"צים וקסדות, הם עם כיפות ובורא עולם. אפשרתי להם להיכנס למרות הסיכון והם עזרו לנו לטפל בגופות לאורך כל הלילה. ההנחיה הייתה ברורה: מסדרים, מזהים, מכניסים לשקי חללים ומעבירים למשאיות לשורה".
תמונות שיושבות בראש
ב-7 וחצי בבוקר למחרת הגיעו למקום שני אבות שביקשו לחפש את בנותיהם שהיו במסיבה. "אני מסביר להם בעדינות שלא נותר כאן אף אחד ומציע שילכו לחפש את הבנות בבית החולים, אבל הם מתעקשים", משחזר ד'. "העלינו אותם על הג'יפ ובמשך 45 דקות הסתובבנו איתם בשטח וחיפשנו את מה שידעתי שלא נמצא.
"שני דברים הטרידו אותי באותו יום - החשש שישראלים יגיעו לאזור ויראו את המחזה האפוקליפטי באזור שבו ריכזנו את גופות הנרצחים, והחשש ממתקפה נוספת. לכן רציתי לסיים כמה שיותר מהר, והחלטתי שהזיהוי לא ייעשה בשטח עצמו אלא בשורה".
"עשינו סיור במהלך הלילה ואמרת לנו ‘העולם לא יכול להתעורר למראות האלה'", נזכר א'.
שתי משאיות קירור, שלוש משאיות רגילות ושבעה ספרינטרים יצאו ב-4:39 לפנות בוקר ממתחם המסיבה לכיוון מחנה שורה, נושאים 237 גופות. המשימה המחרידה הושלמה. "וכמו אצל כל מי שפעל במרחב הנובה בבוקר ההוא", אומר ד', "משהו ממני נשאר שם".
א': "אין אחד מאיתנו שנשאר אותו דבר. אני מתגעגע לעצמי של 6 באוקטובר. שמחת החיים שלי התמוססה, והחורבן הביא לפגיעה נפשית, פיזית ורוחנית. לראות את הילדים של כולנו במצב הזה - זה דבר שילווה אותנו תמיד".
שלושתם זוכרים מכשירי טלפון של הנרצחים שצלצלו ברגעים נוראים, ועל הצג הופיעו שמות המתקשרים, "אבוש", "אמא אהובה שלי". שלושתם מדברים בשטף, לא מדלגים על תיאורי הזוועות שראו באופן שאינו מותיר ספק באשר לאפקט הנפשי שאיתו הם מתמודדים גם שלוש שנים אחרי כן. ולצד האימה, קיימת תחושת כישלון קשה, שגם היא לא מרפה.
ד': "מטרת מל"י היא הכנת כוחות היבשה למלחמה בכל החזיתות. עוברים אצלנו יותר מ-30 אלף חיילים, במילואים ובסדיר, בכל שנה. החל מ-7 באוקטובר 2023 אנחנו עסוקים ביתר שאת בלמידת התנהגות האויב ובפיתוח תורות לחימה מותאמות. הרבה דברים השתנו בעקבות מה שקרה לפני שלוש שנים: נושא הלחימה בתת-קרקע התפתח מאוד, בניין הכוח התפתח מבחינת אמצעי לחימה וקווי אספקה, וגם ההבנה שדור ה-Z הוא דור נהדר. זה דור חושב, שמאתגר אותנו קוגניטיבית, וזה חיוני מבחינת המטרות וההישגים שצריכים לבוא לידי ביטוי אחרי שלוש שנות מלחמה, בטח מול הכישלון הנורא, הבלתי מחיק, שכולנו חווינו באותה שבת.
"שינוי נוסף הוא בהיבט של עיבוד הטראומה. אם בעבר הסלקנו את העיבוד המנטלי והרגשי, כיום אנחנו מעודדים את כלל החיילים להגיע לטיפול. הכישלון יישאר איתנו לעולם, אבל צריך לזכור גם את כושר ההתאוששות של צה"ל ואת הערבות ההדדית שהתגלתה בחברה הישראלית באותם ימים. כולנו היינו רובאים וכולנו לחמנו כתף אל כתף. זה נוסך בי תקווה".
התרעות פיקוד העורף