כך התחיל העסק", אומר פרופ' יוסי גל ממקימי הכור הגרעיני בדימונה, "הנה הטרקטורים שעלו על הקרקע, זאת החפירה של בריכת השחייה, אלה הברזלנים בעבודה".
בכור, כך הוא אומר, מנסים כיום לשמר את פוטנציאל הידע. לעדכן את ראשית החוכמה שפרצה ממכון ויצמן ומהאוניברסיטה העברית. חשוב לגל להדגיש זאת לאחר שבאחת הכתבות נקבע שיש לסגור את הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג). "לבנות קאדר כזה של מדענים לוקח 40, 50 שנה. אז לומר להם שלא צריכים אותם יותר? מה יעשו איתם? הם יסעו לחו"ל".
גל עצמו עבד בקמ"ג כשש שנים, עד מאי 1966. כשעזב, הקים באוניברסיטת בן־גוריון יחידה לקרמיקות מתקדמות. "הדלק הגרעיני הוא גם קרמיקה", הוא גואל אותי מבורותי. לגל היו קשרים ענפים עם מקום עבודתו הקודם. הוא היה אחראי למיזמים משותפים לאוניברסיטה ולכור. לאחרונה ביקר שם, והוא עדיין יכול להגיע לביקור.
זה סיפור על אטום ישראלי ללא תמרורי הסתייגות. פסוקים כמו "על פי מקורות זרים" לא תמצאו בו. הסתיו הזה מלאו 56 שנה לראשית ההקמה של קמ"ג, והעלילה כאן תובא מפי האנשים שהיו שם.
כראש חטיבת המינהל היה אלי שגיא אחראי למבצע הלוגיסטי הכי גדול שנעשה אז בארץ. כארכיטקט תכנן דן איתן את האזור הקר לרבות המקלט האטומי. כממונה על הבטיחות הגרעינית הוצב פרופ' יוסי גל בצומת קריטי: מניעת דליפות של קרינה גרעינית. שלושתם שירתו את השקפת העולם המיוחסת לבן־גוריון: לאחר השואה ישראל חייבת להצטייד בתעודת ביטוח אולטימטיבית שתרתיע את אויביה.
"מה שנעשה לשישה מיליון מאחינו", כתב בן־גוריון לאמריקאים, "עלול להתרחש לשני מיליון היהודים (שחיו אז - מ"ח) בישראל אם צבא ההגנה לישראל יובס חס וחלילה".
החרדה הקיומית מוציאה בראשית שנות ה־50 את הזקן לדרך הגרעין. הוא ממנה את ארנסט דוד ברגמן, ראש יחידת מו"פ בצה"ל, ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית. ברגמן הוא פרופ' לכימיה אורגנית. איש עם מנוע סילוני ועם אגו בממדי צנטריפוגה גרעינית. אבל ברגמן בתבונתו אינו נותן לדימויו העצמי לרמות אותו. הוא תופס שאינו שולט בתורת האטום ומבקש להחזיר מארצות הברית שלושה שיודעים: פרופ' צבי (הארי) ליפקין, פרופ' עמוס דה שליט ופרופ' יגאל תלמי.
השלושה חוזרים, ומיד מתגלה פער הבנה בינם לבין ברגמן על מהות המיזם הגרעיני. הוא סבור שההקמה היא עסק למדענים, הם חושבים שלמהנדסים. התיאוריות ידועות, הם אומרים, וצריך לדעת איך לבנות. אחד השבים, הארי ליפקין, אף מחזיק בתואר ראשון בהנדסת חשמל מאוניברסיטת קורנל.
המתקוטטים מתייצבים לישיבה אצל שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון. נפתח דיון שבו ברגמן מתעקש: "לא יעלה על הדעת, אני אנהל את העסק". השלושה משיבים: "תנהל, אבל בלעדינו".
השמועה שהם מתכוונים לשוב לארצות הברית מגיעה למאיר וייסגל, מהאבות המייסדים של מכון ויצמן. וייסגל, השולף הכי מהיר במכון, מחליט מיד: "אקים לכם מחלקה לפיזיקה גרעינית אצלי". בסופו של דבר ברגמן מבין שמדובר בפרויקט הנדסי.
המגעים לרכישת כור מצרפת מתחילים בוועידת סוור (22 באוקטובר 1956) שליד פריז. לצד הנושא העיקרי - פתיחת מבצע סואץ - פרס מזכיר את העניין הגרעיני. לצרפת מתאים לחזק את צה"ל. במיוחד מול מצרים שתומכת במורדי ה־FLN נגד השלטון שלה באלג'יריה. חוץ מזה, צרפת מקווה שהאמריקאים יתרמו להקמת הכור בדימונה והמידע יזלוג גם אליה.
בדצמבר 1956, קצת אחרי מבצע קדש, מתכנסים לדיון אצל שר ההגנה מוריס בורז'ס מונורי. על פי "כעוף החול" של מיכאל בר־זהר, פרס פונה לבן־גוריון: "אפשר לשאול?". בן־גוריון עונה: "בהצלחה". "עזרנו לכם במלחמת קדש", פרס טוען בפני בורז'ס מונורי, "עזרו לנו להקים כור גרעיני".
מסך של שתיקה יורד על החדר. אחריה מחליטים על הסכם לשנה "שבה ייבחנו הדברים". לאחריה מאריכים לעוד שנה שבה ייחתם ההסכם לאספקת הכור לישראל. לאחר ששר החוץ הצרפתי חותם, פרס מביא את ההסכם לחתימה סופית אצל בורז'ס, אז כבר ראש ממשלה.
אבל ספינת ממשלת בורז'ס מיטלטלת בסערה באסיפה הלאומית. פרס ממתין חמוש בכוסית וויסקי ובעוד כוסית וויסקי. ואז ממשלת בורז'ס נופלת. עכשיו, לאחר שחדל להיות ראש ממשלה, לחתימתו לא יהיה תוקף והיורש, דה־גול, מתנגד להפצת יכולות גרעיניות. כל הסיכויים שלא יחתום.
פרס חושב מהר. כחבר אינטימי שימש לעתים כיסוי לבורז'ס. כשאץ לפעמים לאהובתו, מכר לאשתו שהוא נפגש עם פרס. עתה פרס נאלץ לבקש תמורה. הוא מציע להקדים את תאריך המסמך ביום, למועד שבו בורז'ס מונורי עדיין כיהן, וכך יקנו לו תוקף. הצרפתי אומר "ד'אקור" (מסכים), והסכמת צרפת לספק את הכור נחתמת למעשה על מסמך מזויף.
פרס שב לארץ ומוצא שכל העולם - חוץ מבן־גוריון - מתנגד לגרעין. גולדה מאיר, לוי אשכול, יגאל אלון, איסר הראל ויצחק רבין אינם חוששים רק מתגובת אמריקה השוללת הפצת יכולות גרעיניות. גם קופתה הדלה של המדינה מטרידה אותם. "איך אטום?", הם שואלים, "כשלמדינה אין כסף לצמיגים לרכביה?". אבל ההתנגדות הנוקבת הזאת אינה גורמת לפרס לדומם מנוע. לאחר שקרא בספר "שבעתיים כאור החמה" שבראש "פרויקט מנהטן" (שם הצופן האמריקאי לפיתוח הנשק הגרעיני) עמד גנרל, הוא נזכר שגם לו יש גנרל.
אל"מ עמנואל (מנס) פרת (פרנסקי) סוגר באותם ימים שלוש שנים כנספח צה"ל בבורמה. פרת, ועל זה מסכימים הכל, היה גאון ואמן. צייר מחונן ועילוי הנדסי. מוסמך אוניברסיטת פראג בהנדסת מכונות ומוסמך הטכניון בחיפה בהנדסת בניין. מסלול חייו משקף את שלבי תקומת ישראל. הוא היה חבר בהגנה, קפטן בבריגדה, ממייסדי חיל החימוש של צה"ל תוך סערת מלחמת השחרור.
מנס, כך קראו לו עוזריו, היה איש שידע בדיוק מה הוא רוצה ושידע לכפות את רצונו על סביבתו. בעולמו הבהיר, הנחרץ, לא היה מקום למושג "הזדמנות שנייה". הוא תיעב את הפרטצ'יות ההרואית של בוגרי המחתרות, בהם הרמטכ"ל דיין שהרחיק אותו לבורמה.
כשפרס הציע לו להעמיד את הכור, הגיב: "אבל אני לא מבין בזה כלום". פרס אהב את גילוי הלב: "סע עם ליפקין לצרפת, הוא ילמד אותך אטום".
ליפקין ופרת מסתובבים חופשי בכל המתקנים הגרעיניים בצרפת. שלושה חודשים בצרפת הופכים את פרת למומחה לגרעין. "תלמיד כמוהו מעולם לא היה לי", יאמר פרופ' ליפקין שמת לא מכבר בביתו ברחובות.
לקראת סוף ההשתלמות בצרפת, פרת מסוגל להעריך את המשמעויות הכלכליות של התיק שבידיו. כשפרס מבקש ממנו בבית קפה פריזאי לדעת כמה יעלה הסיפור, הוא משיב: "טונה כסף". אחר כך הוא מתמחר כל סעיף וסעיף. פרס רושם הכל על קופסת הג'יטאן שלו ופוסק: "תתחיל, אני אדאג לכסף".
מנס פרת מתחיל ברנגון, בירת בורמה. "שמעון הציע לי להקים משהו גדול מאוד ויפה מאוד ונפלא מאוד", הוא כותב לאלי שגיא, קצין המינהלה בשגרירות, ולארכיטקט אמנון ניב ממשלחת סולל בונה, "אני לא יכול לומר לכם מה זה, אך אני מציע שתצטרפו אלי".
ימים לאחר המכתב הזה פרס ומשה דיין מבקרים ברנגון. בקוקטייל לכבודם מספר שגיא על המכתב מפרת. "לא אגיד לכם יותר ממה שיש במכתב", פרס עונה, "אבל שלא תחשבו לרגע לוותר, זה דבר גדול מאוד, רוצו לעשות אותו".
בדרך לדימונה עוצרים בפריז. ניב ושגיא פוגשים את פרת במשרד קטן ברחוב גלוואני 16. שגיא מספר לניב שהוא אמור לתכנן את הכור, וששגיא יהיה ראש חטיבת המינהלה. לאחר שיחתם פרת חוזר לכתוב ולכתוב ולכתוב. בעיני רוחו הוא כבר רואה את הכור עומד, והוא מנסח את תקנות הפעלתו. פרת היה איש עם תקנה לכל. מהוראות למפעילי הכור, דרך נוהלי כתיבת דוח סיור, ניסוח דוח השתלמות ועד לחיוב המלצרים להתייצב עטויי כסיות לבנות בחדר האוכל לאורחים.
לא בפרונט
בנמל התעופה אורלי בפריז נוחת פרופ' יוסי גל. עכשיו בן 83, אז מוסמך החוג לפיזיקה באוניברסיטה העברית. ההיסטוריה האישית של גל תביא אותו להזדהות מוחלטת עם חרדת בן־גוריון. כמי שאיבד את כל משפחתו בשואה, קיום העם היהודי בראש מעייניו. אביו היה מ"פ במלחמת השחרור והוא עצמו שרד את המצור על ירושלים. "זה השפיע על כל חיי", הוא מתוודה.
גל סיים קורס קצינים בנח"ל עם חברו לחדר דני מט, לימים אלוף. בתחילת שנות ה־70 המציא כלים שסייעו במלחמה במחבלים בעזה. בידיו מכתב הערכה מאלוף פיקוד הדרום אריאל שרון. במלחמת כיפור היה אחראי על המפות באום חשיבה. עם גורודיש שמע את דיין מדבר על חורבן בית שלישי, ונלכד באותו פריים של דיכאון לאומי שראה עולם.
אבל בראשית שנות ה־50 התחיל ללמוד פיזיקה בגבעת רם. ראש החוג היה ארנסט דוד ברגמן, שיעמוד בראש תוכנית הגרעין הישראלית. את הקתדרה למתמטיקה אייש פרופ' יואל רקח המחונן, עוזרו של אנריקו פרמי מהוגי "פרויקט מנהטן". אחד התלמידים בכיתתו היה אמנון פזי שיתמנה לפיזיקאי הראשי בדימונה וייבחר לנשיא האוניברסיטה העברית. "סטודנט סופר מבריק", הוא מגדיר אותו.
לאחר המאסטר קיבל כמה הצעות תעסוקה, אך המנחה שלו סולי כהן קבע: "אתה מתאים למיזם שהולך לקום בנגב". יוסי גל נפגש עם האנשים המתאימים וגויס. השנה היא 1960 והוא נשלח להשתלמות אטום בחו"ל. לומד כשנה בצרפת ובבלגיה, עורך ניסויים במתקני אראטום ומפרסם עבודה על מדידת הביקוע הגרעיני.
הארכיטקט דן איתן נוחת בפריז להשתלם אצל עמיתים שיודעים לבנות מתחמים של כורים. איתן (84) היה נשוי לסופרת רחל איתן ולרינה שני, משוררת ומנהיגת כת הרסנית. הוא נחשב לארכיטקט ישראלי מוביל. מאחוריו סימני דרך מכובדים כמוזיאון תל אביב לאמנות, בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב, בית העם בגבעת חיים איחוד (שלושתם בשיתוף יצחק ישר), בניין המטה הארצי של המשטרה ומרכז כלל בירושלים. בימי השאה תכנן מרכזים עירוניים בבנדר עבאס ובבושהר. יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית באיראן אף ביקש שיתכנן מגורים למדעני הכור בבושהר, אבל אז בא חומייני.
על תכנון האזור האזרחי ב"מרכז האזרחי בנגב" התחרה מול חמישה משרדים. משה זרחי המנוח שהיה נשוי לבתו של זאב רכטר, מגדולי האדריכלים בארץ, זכה בתכנון האזור החם. איתן וישר זכו באזור הקר.
אבל לפני שהם ניגשים לשולחן השרטוט צצה בעיה. דן איתן נולד בעין שמר של השומר הצעיר. אומנם כשהיה בן 4 עזבה משפחתו את הקיבוץ, אך יש מי שחושש להכניס איש שמאל ללשכת הגזית של הביטחון הישראלי. נא לזכור: אלה הימים הפרנואידיים שלאחר קום המדינה. אנשי השומר לא מתקבלים לקורס טיס או למודיעין. איתן מבקש מחברו הטוב יוסק'ה יריב, מראשי קהיליית המודיעין, לנער מגבו את החוקרים למיניהם. "נמאס לי", הוא אומר לו. הסוגיה מטפסת עד לשמעון פרס, שמכריע: "דן איתן בסדר, אך אל תשימו אותו בפרונט". הפרונט שייך לאמנון ניב, האחראי הראשי לתכנון הכור, ולעמיתו הצרפתי.
התרעות פיקוד העורף